כשהתינוק נולד הוא חסר  יכולת לחלוטין. הוא לא יודע ללכת, לדבר, ויותר מזה, הוא לא מכיר את חוקיות העולם הזה. בארבעת החודשים הראשונים הוא רק רוכש את הידיעה שגם מה שהוא לא רואה  קיים איפשהו.. הוא מרגיש כמו אליס בארץ הפלאות-  כל הזמן מופיעים דברים משומקום ולאחר זמן מה נעלמים בחזרה. דברים  מתחילים לגדול ולקטון, וכשהתינוק מתרגל  אז הם משנים צורה, שכן יקח לתינוק שלושה חודשים להבין שדברים שמתקרבים נראים גדולים יותר, וכשהם מתרחקים הם נראים  קטנים יותר, אך למעשה גודלם שווה כל הזמן. כמו כן יקח לו אותו פרק זמן להבין שבעולמינו התלת ממדי אם החפץ ישנה את הזווית שלו כלפי התינוק הוא יראה אחרת,  למרות שצורתו אינה משתנה. כל זה ועוד רבים נסתרים לתינוק בלידתו. דבר זה עושה אותו חסר אונים לחלוטין. אין לו ולו סיכוי קלוש להסתדר בעולם לבד. הוא תלוי לחלוטין באימו.  דבר זה הקנה לתינוקות במהלך האבולוציה את הצורך העז להיקשרות עם האם. אפילו ילדים להורים מכים ומתעללים פעמים רבות לא ירצו לעזוב אותם, כל כך חזק הצורך שלהם בהיקשרות. תפקיד האם אם כן הוא להעניק לו את האהבה והרגישות, להיות זמינה ולתת לו להרגיש בטוח בעולם הזה למרות כל חוסר הוודאות וחוסר האונים שלו. כידוע, מצב תלותי זה לא נשאר איתו לנצח, התינוק גדל ומתבגר ולבסוף יוצא לעולם הגדול אוטונומי לחלוטין. לצורך זה  במהלך הינקות והילדות הוא זקוק לחקור את העולם שסביבו ביסודיות. זה מתחיל בחקירה של ההשפעה שלו על חלקי גופו  (כמו "מה תהיה ההרגשה בפה כשאכניס לשם את הרגל שלי?"), על חפצים מסביבו ("מה יהיה אם אעזוב את הכפית?"- אל תחשבו שכח המשיכה זה דבר שלא צריך לגלות!) דרך חיפוש סיבות לדברים,  שכל כך אופיניים לגיל הגן ("למה העננים זזים בשמים?" "בשביל מה שמים גרעינים בדובדבנים אם בין כה צריך להוציא אותם בסוף?") , משחקי תפקידים שמאפשרים להם לנסות תפקידים שונים של מבוגרים, וכלה בחשיבה על עקרונות ומוסר בגיל ההתבגרות. הרבה מן החקירה בגיל המוקדם מתאפשרת על ידי משחק. זוהי הסיבה שילדים נמשכים כל כך באופן טבעי למשחקים. בכל מקרה החקירה כרוכה בדרך כלל בהתרחקות מההורים. בשביל להבין את העולם מסביב צריך להתרחק מהאם ולצאת אליו, כמה שמבינים יותר, מתאפשר לצאת יותר, ולהבין עוד יותר. אבל איך יוצאים מחיק האם ויוצאים  לחקור את העולם הגדול והמפחיד כל כך? הרי כאמור, האמא היא המקור  לכל הביטחון שלו בחסינות, קיום והישרדות.  האפשרות להעזה זו מורכבת משני חלקים. קודם כל, כשהאם נותנת לו טיפול אוהב ורגיש, כך שהוא יודע שבמקרה שהוא יכנס למצוקה היא תבוא ותיענה לו מיד, הוא יוכל להתנתק בקלות מהאם. רק אם הוא חושש לזמינות האם הוא יעדיף לחסות בצילה כל הזמן. שנית על האם לאפשר לו ולעודד אותו לחקור. הוא צריך להרגיש כי יש לו גב,  שכשהוא הולך הוא לא משאיר אותה מאחור אלא חוקר ביחד איתה. בכלל זה נכלל גם לעזור לו כשצריך ולשמוח איתו בגילוייו החדשים. מצד שני אסור לדחוק בו לחקור, שלא ירגיש  שמפקירים אותו בעולם הגדול ומשאירים אותו להתמודד לבד. העזרה והתמיכה צריכם לבוא גם כשהילד יוצא לחקור, וגם כשהוא חוזר בחזרה, והוא חוזר. הוא צריך "לתדלק" ביטחון לעוד גיחה לעולם הגדול, לחקירה הגדולה. בהתחלה הוא זקוק לקשר פיזי, הוא ירוץ אל האם ויחפש מגע וקרבה. עם הזמן יספיק גם קשר פסיכולוגי, הוא יביט לאם, יחפש את מבטה, עידוד, חיוך, משהו שיתן לו ביטחון להמשיך.  כשהילד מקבל גם את הביטחון הבסיסי וגם את המקלט בעת הרגשת מצוקה ,  נשלם "מעגל הביטחון", והילד גדל ומתפתח בלי תלות רגשית, בלי פחד פנימי ובלי לקבל הסתכלות שלילית על אנשים ועל העולם.