רגש הוא כוס.
קשה להסביר איך אני יודעת.
הן פשוט שם. כל אותן כוסות של רגש.
כוס של שמחה וכוס של עצב, כוס של בדידות וכוס של שייכות.
הן מתמלאות. בכל פעם שאנחנו מרגישים משהו הן מתמלאות.
אצל רוב האנשים הן גם מתרוקנות. יש להן מן ברז שמזרים את הרגשות אל המקומות אליהם הם אמורים
להגיע. את העצב והאהבה הוא מזרים אל הבטן, את השמחה אל החזה ביחד עם הבדידות. אבל אצל חלק
מהאנשים הצינור לא מחובר כמו שצריך או שהברז נתקע, והרגש לא זורם.
הרגש לא זורם והוא מצטבר. הוא מצטבר ומצטבר ובסוף הכוס מתמלאת. היא עושה עוד מאמץ אחד אחרון
להחזיק את כל הרגש בתוכה ונכנעת.
ואז מגיע ההתקף.
אתם חושבים עכשיו על כל מיני התקפים.
זה לא זה.
זה לא התקף אפילפסיה עם הדרכה שבה יודעים מה לעשות. זה לא התקף חרדה שבו צריך לנשום.
זה התקף של רגש.
הרגש שלכם עצמכם תוקף אתכם ויש לכם שתי אופציות, להיכנע או להוסיף דלי שיאגור את הרגש שנשפך.
לרוב אתם לא יכולים להיכנע. אתם בעבודה, ברחוב, על האוטובוס, בעיר זרה.
אז אתם מוסיפים דלי וממשיכים הלאה, אומרים לעצמכם שתמצאו כבר מתי לרוקן אותו, מתי לתת לעצמכם
להיכנע. והדלי מתמלא. ובסוף גם הוא גולש ושוב יש לכם שתי אופציות. להיכנע או להוסיף גיגית. אז אתם
מוסיפים גיגית והרגש מצטבר וגם היא מתמלאת אז אתם מוסיפים אמבטיה וגם היא מתמלאת אבל אתם לא
רוצים להיכנע כי עכשיו כבר יש הרבה רגש והוא כבר מפחיד אז אתם מוסיפים בריכה.
וכשהיא מתמלאת נגמרו לכם הכלים. ואתם נכנעים.
אתם נכנעים בעבודה, ברחוב, על האוטובוס, בעיר זרה. ואז זה כבר לא התקף. זאת מלחמה. אבל אתם כבר
נכנעתם. וכל הרגש מציף והבכי לא נגמר אבל בסוף אתם מפסיקים. אולי אחרי שהגיגית התרוקנה, אולי
החזקתם אפילו עד אחרי הדלי. אולי סיימתם את הכוס. ואז אתם עוצרים. העיניים כבר יבשות מדמעות והרגש
ריק. ואתם מרגישים קצת עצובים ששוב הגעתם לאותה בריכה. וקצת עצב נוזל אל תוך הכוס.
והכל מהתחלה.