אני בחורה כבת 28, נולדתי בצרפת ועליתי ארצה בגיל חמש  יחד עם אימי ובעלה השני. איני זוכרת  את הילדות שלי, אבל אני יודעת שבגיל הזה לא כל-כך הבנתי את פשר המשמעות. ניתן לומר שגדלתי עם הרבה אהבה הן מצד אימי והן מצד בעלה, ואת אבי הייתי רואה כשלוש פעמים בשנה.

עד גיל 18 הייתי "ילדה טובה", עושה את מה שאמא אומרת לה, מעולם לא מרדתי, לא התחצפתי היו אומרים לי איזו "בת למופת". בגיל 18 משהו השתנה בי, החיים השתנו גם כן, אך את כל התהיות ואת כל השאלות שעליהן לא קיבלתי תשובות, אולי כי לא שאלתי אותן, התחילו לצוף במהלך שירותי בצה"ל.

את המרד עשיתי בגיל 21, שאלתי את אמא שלי "באיזו זכות את עזבת את צרפת, לקחת אותי מאבא שלי ועלית ארצה מבלי שתהיה אפשרות להביע את דעתי?" ומנגד שאלתי את אבי "למה נתת לה לקחת אותי"?
התשובות שקיבלתי, כמובן  לא סיפקו אותי והתרחקתי מהשפחה שלי לכמה חודשים עד שיכולתי לשמוע את ולקבל את התשובות הנתנות למרות שבעיני הן לא הגיוניות, אבל מה הגיוני בגירושים?

אם אני יכולה לתת עצה להורים-  אני יודעת שגירושים זהו אלמנט קשה, מדובר בקרע בחיים, אבוד קרקע יציבה אך את כל זה הילד שלכם מרגיש. גם אם הוא לא שואל או לא אומר כלום, אין זה מביע שהוא לא מבין את המתרחש ואין גיל נכון לגירושים, הילד תמיד נפגע כי בסופו של דבר, הורים מוצאים לעצמם זוגות, משפחות נוספות אבל לילד יש אבא אחד, ואמא אחת. בבקשה הסבירו לילד שאין הוא אשם, ותקשיבו למה שיש לו לומר.

לילדים- גם בגיל מאוחר זה בסדר לשאול שאלות, זה בסדר לא לקבל את תשובות ההורים אך אסור לשכוח הם גם בני אדם, ואולי התשובות לא מתקבלות על הדעת, אבל זאת האמת שלהם ועל כן עלינו לקבל אותן.