פרק א'
 
זה לא היה מתוכנן. לא חיפשתי אותה, לא חששתי מהרגע ולא ישבתי שעות עם עצמי וחשבתי מתי זה יקרה לי. ובכל זאת באותו הבוקר ראיתי אותה. עמדתי מול המראה, ממש לפני היציאה מהבית לעבודה, ופתאום ראיתי אותה זקורה, ברורה, חצופה וחיוורת. כל-כך חיוורת. השערה הלבנה הראשונה שלי, בגיל 29.
"גגגגגיייייא"  זעקתי לבעלי שהגיח בריצה מחדר השינה, כשגרב אחת לרגלו וחצי חולצה תלויה לו על הגוף.
"מה קרה? דברי איתי, קיבלת מכה? איפה כואב לך?" גיא המסכן מכיר את היכולות המופלאות שלי לחטוף מכה מכל כסא, שולחן או חריץ ברצפה, והוא תמיד בהיכון להצלה. 
"מיכלי, אני לא רואה כלום" הוא חורש את גופי בכל אצבעותיו הגדולות.
"יותר למעלה" אני עונה עם דמעות בעיניים
"זה נפוח או מדמם?"
"זה לבן!" אני צועקת.
"לבן?"
"כן, לבן כמו קיר" אני מצביעה על הלבנה הסוררת. "איך זה קרה? מה עושים עכשיו? זהו, מהיום אצטרך לשבת כל שבוע במספרה, ולרכל עם חבורת נשים משועממות כשאיזה סטאז'ר מורח לי צבע על השיער?!"
"את מופרעת עם תעודות". גיא מושיב אותי על אסלת השירותים בכעס ואני כבר יודעת שאני עומדת לחטוף הטפה ארוכה. רבות משיחותינו העמוקות נערכות בחדר האמבטיה על אסלת השירותים כשאני מייללת ומתפרעת, וגיא מנסה להחזיר לי בשלווה ובסבלנות אין קץ את טיפת התובנה והשכלתנות שאולי עוד נותרה בי. הוא מתיישב על הרצפה הקרה מולי.  "תביאי את היד שלך, תינוקת מפגרת" גיא תולש את החיוורת מראשי, ומכריח אותי להחזיק אותה בידי ולהישיר אליה מבט.
"תעשו הכרות בבקשה. נעים מאוד אני השערה הלבנה הראשונה שלך. אני מסמלת את המעבר שלך מתינוקיות דבילית, זחוחה, חסרת רסן ומעצורים - לבגרות שקולה, שלווה, שגרתית, יציבה ונעימה".
"ואני מיכלי" גיא ממשיך ומחקה אותי בהצלחה רבה ואני לא ממש אוהבת את זה "אני ילדה קטנה ומפונקת, שמפחדת משינויים, מפחדת מהחיים ומוכנה להרוס לבעלה את הלב בגלל שערה לבנה". המלים שלו, שנאמרות בהומור ובחיוך, מדויקות ומכאיבות לי, ושוב אני מזכירה לעצמי למצוא את הזמן ללכת לאיזה טיפול פסיכולוגי מתישהו כדי להבין מה אני רוצה מעצמי ולמה אני עושה לי כאלו חיים קשים. אבל כרגע אני צריכה להתרכז בסיבה שבגללה זימנתי ישיבה דחופה באמבטיה.
"זה בגרות זה? אני מייללת "זה זיקנה. זו קפיצה לא הגיונית מילדותיות טובה, רכה, מלטפת, חסרת פחדים ומחשבות טורדניות, לזיקנה כסופה ומאיימת. זה תחילתו של הסוף".
"מיכלי אני מרים ידיים. כדאי שתתארגני ליציאה מהבית, אחרת שוב תאחרי לעבודה, ואז תצטרכי להתמודד עם בעיה אמיתית.
הרמתי את עצמי מושפלת מהאסלה והמשכתי את עיסוקיי מול המראה, מנסה לא לפזול לכיוון הראש, שמא אמצא שם שקופה בוגדנית נוספת.
לא עוברת דקה ופרצופו היפה של בעלי מציץ מעבר לדלת חדר האמבטיה כשעל פניו חיוך אכזר:
"תגידי, אם את כבר זקנה באופן רשמי, מה דעתך על ילדים?"
"עכשיו? לא יכולה. עוד שנייה כבר מאחרת לעבודה.
"לא אהבלה, לא כאלה ילדים. אני מתכוון לילדים אמיתיים".
"ילדים אמיתיים? מה זה?" אני מנסה בכוח להישאר בתחום ההומוריסטי ולא להיכנס לנושא העדין הזה שעד לפני כמה חודשים דיברנו עליו בבדיחות הדעת, ולאחרונה כשאנחנו רק נוגעים בו בקצה, בטעות, הוא מותיר אחריו שובל של התפתלויות ותחושות לא נעימות.
"נו, את יודעת" גיא שומר על טון נעים "האנשים הקטנים האלה שמתרוצצים בבית יחפים, עושים המון רעש ולכלוך, ודומים קצת לי וקצת לך".
"אה, כאלה ילדים. לא תודה. לא מעוניינת".
"מיכלי, את יודעת, לא נעים לי לפתוח שוב את הדיון הזה דווקא בבוקר קשה שכזה, אבל, כמו שבטח שמת לב לפני דקות אחדות אנחנו לא הולכים ונהיים צעירים."
"תגיד, מה קרה לך? קראת ספר בפולנית, או סתם עברת היפנוזה אצל אמא שלי? חשבתי שאתה איתי בעניין הזה. חשבתי שהחלטנו שזה מסרבל את החיים, מעכב את הקריירה, מלכלך את הקירות, ולכן אנחנו לא צריכים ילדים בשנים הקרובות".
"אל תעשי את עצמך, את יודעת טוב מאוד שכבר הרבה זמן אני מיישר איתך קו רק כדי להימנע מויכוחים מיותרים, למרות ששנים אני מרגיש מבושל ומוכן לעניין. ואת גם יודעת היטב שמאז שאוריקי נולד אני מרגיש בכל העצמות שאני מת לילד".
"גיא, עזוב אותי. נכון שהאחיין שלך מדהים, אבל אתה יודע מה יותר כיף מלהיות איתו? להחזיר אותו לאחותך ברגע שהוא מתחיל לבכות או כשמתחילה לבצבץ לו הנזלת הזאת".
"אני רק מבקש שתחשבי על זה, גם ככה אמרת שבעוד שנה, כשתאלצי לחגוג 30 היית רוצה שיקרה משהו יותר גרוע מיום ההולדת שלך, כדי שיסיח את דעתך מהגיל. אולי זה בדיוק הפתרון".
גיא לקח את התיק, העיר את שלושת הכלבים המפונקים שלנו ובקריאות "יאללה, יאללה, הבית-מלון שלכם נסגר עד לשעות הערב" הוציא אותם לגינה המגודרת, מילא להם אוכל ומים, נתן נשיקה וליטוף לכל אחד מהם, כמו אבא טוב, ושעט לעבר האוטו, לעבר עוד יום שגרתי בעבודה.