אני יודעת שאתה בשלב אחר בחיים שלך,נודע לי ממש במקרה,וזה לא מנע בעדך מלהמשיך להתקשר או לשלוח הודעות אבל כן מנע בעדי מלענות.אבל אירוני עד כמה שיהיה לדעת שמשהו לא יהיה יותר שלי גרם לי לרצות אותו עוד יותר,וכך זה היה.
זה היה טיפשי,ידעתי,לא נכנעת לגחמות של עצמי,לא הפעם.חיים של אנשים חשובים יותר.למרות שהפיתוי היה גדול וידעתי שאם ארצה זה יקרה.
במשך שנים שמרתי את המכתב והסתכלתי בו רק פעם אחת אולי..אבל ידעתי שאתם מחכים לרך שיוולד וידעתי שזהו זה טירוף,אני חייבת להפטר מזה.
האמת,לא חשבתי שזה יהיה כזה קשה,סך הכל מכתב,אבל אני קולטת שאני מסתכלת על המעטפה האדומה ואני לא מסוגלת.
אני קוראת שוב את השורות בכתב העגול,במילים היפות וריח הנוסטלגיה,זה אמיתי?באמת עברו להם 7 שנים?
לא יודעת למה הייתה תחושה שתמיד תהיה שם כמו מעריץ מתלהב שתמיד מעודד את מצב הרוח כשצריך,היה לי מאוד קשה לקבל את זה שזהו זה נגמר אתה כבר מעריץ של מישהי אחרת.מישהי אחרת זוכה לקבל את הכינויים החמודים,את המחמאות שאתה אוהב להרעיף כל כך...
בגרע אחד של טירוף זרקתי לפח ווידאתי שלא אוכל להחזיר את זה שוב.אבל משהו בלב עוד נשאר...
ואז הייתה שיחת הטלפון,לא ידעתי אם זה במקום לענות.אני יודעת שלא הייתי אוהבת את זה אם הייתי בצד השני.
עניתי.ופה הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון ביותר.השגתי את הסגירה שלי.כל מה שהיה דרוש זה לשמוע שאתה שמח וטוב לך.
יש לי תחושה שלא אשמע ממך שוב...
אז  הייה שלום ומאחלת אל הטוב שאפשר...