תיאודור הרצל, או בשמו העברי בנימין זאב הרצל, נולד ב2 במאי 1860.  עיסוק חייו היה- אמנות. למעשה הוא היה מחזאי. לבסוף אף נמנה לכתוב בעיתון הוינאי החשוב "נוייה פרייה פרסה". אמנם היו לו מחזות שעלו על הבמה, והיו שעלו על במות תיאטראות מפורסמים, אך במבט כללי הרצל היה ללא ספק מחזאי בינוני-כושל. תארו לעצמכם מה ההרגשה של אמן שאמנותו לא אהודה על ידי קהל היעד.. תיארתם? עכשיו נמשיך :) במהלך חייו חזה הרצל באנטישמיות הגוברת, בין השאר הספר "השאלה היהודית כשאלת גזע, מוסר ותרבות", התעמולה האנטישמית שהתעוררה עקב הלוויתו של המלחין הגרמני ריכרד ואגנר ועוד. מה עשה הרצל? מה שכל העיתונאים עושים כששומעים על אסון נוראי שקורה באיזשהו מקום- צוהלים,- יש על מה לכתוב. ובכן, בשנת 1904 הרצל כתב מחזה "הגטו החדש" שתיאר את מצבם של היהודים. וראו זה פלא! המחזה של האמן השולי קיבל תהודה עזה! למעשה המחזה הזה נחשב למחזהו הטוב ביותר. ובכן, הרצל מצא את הנושא שייענין את קהל היעד. בשנת 1896, לאחר שראה את הפרסום הרב של מחזהו, כתב הרצל את ספרו "מדינת היהודים"- עוד יצירת אמנות שאמורה לפגוע ישר למטרה, לפי הרושם שהתקבל מהמחזה מ1894.. הספר לא יועד להקמת תנעה לאומית, למעשה הרצל כתב בספרו שהוא רואה את תפקידו נגמר עם פרסום המחברת, אך עלה מהספר הד עצום. סוף סוף יש למחזאי שלנו קהל אוהד שבאמת מעריך ומעריץ את היצירות שלו. ובכן הרצל הכריז על אספה לקונגרס הציוני הראשון, שיתקיים כבר ב1897. מה הדבר הראשון שהרצל עשה עם הקמת התנועה הציונית? החליט על הוצאת עיתון שבועי שיקרה "די ואלט"  ויעדכן את הציונים בפעילות התנועה. במהלך כהונתו, או ליתר דיוק בשנת 1902, הוציא הרצל לאור את ספרו "אלטנוילנד", ובו הוא תיאר את חזונו בצורת רומן אוטופי, שהוגדר כך במפורש. (הסיפור הוא על קצין גרמני ויהודי שהפליגו לאי בודד, ועברו דרך ארץ ישראל בדרך הלוך, ובחזור, לאחר 20 שנה, כשקמה המדינה). "אחד העם" התנגד לדרכו של הרצל ולאידאולוגיה הקוסמולוגית שלו מאז ומעולם. כשיצא "אלטנוילנד" לאור פרסם אחד העם עוד מאמר ביקורת, על אותם הדברים, אחד מני אלף, אבל הפעם הרצל לא התעלם כתמיד, אלא נתן הוראה לאיש ימינו- מקס נורדאו, לצאת נגדו בכל עוז ותעצומות. הוויכוח חרג בתכלית מפולמוס תרבותי וכלל העלבות על בסיס אישי ותרבותי ("כולנו רואים עתה את הנחשים הזוחלים מתחת לפרחים שהוא מפזר", "הצעקנות של אחד העם ושל חבורת חצי האסייתים הדומים לו"..). וכל כך למה? הפעם אחד העם חרג מגבולות הנסבל- הוא העלה ביקורת לא על התנועה והאידאולוגיה שלה, אלא על הספר שלו, יצירת האמנות שלו. ובכן, האם אני אומר שכל תכליתו של הרצל בהקמת התנועה היה למען הצלחתו כאמן? כנראה שלא. אך ללא ספק היה בזה משקל גדול בפעילותו בתנועה הציונית.