בסביבות כיתה י' בתיכון זכינו כולנו, כל תלמידי הממלכתי לפחות, לשיעור במסגרת מקצוע האזרחות בנושא "הפרדת רשויות במשטר הדמוקרטי". גם מי שעבורו כל הנושא החשוב הזה נשמע אז כמו סינית למתקדמים - אמור היה לקלוט לפחות את הבסיס : הכנסת מחוקקת, הממשלה מבצעת ובית המשפט העליון ביושבו כבג"צ, מוודא שכל חוק שעובר בכנסת אינו סותר חוקי יסוד קריטיים לתקינות ולרווחת חיינו כאן, כגון - חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כמובן שבג"צ אינו מתכנס באופן עצמאי (למרות מדיניות 'האקטיביזם השיפוטי' שהנהיג השופט אהרון ברק בזמנו), אלא בעקבות עתירות שרשאי להגיש נגד המדינה כל אזרח, בא כוחו של האזרח ולאחרונה גם אגודות ועמותות.

כמה שנים לאחר מכן, אלה מאיתנו שקבעו לעצמם להיחשף עוד יותר לנושא וביקרו קצת באקדמיה בפקולטה למדעי החברה והרוח, שמעו וודאי גם על הפילוסוף וההוגה הצרפתי מישל פוקו, שטבע מספר עקרונות סביב מושג "השיח" וביניהם, בתרגום מעט פשטני :
א. שהשיח הופך "חשוב" כפונקציה של מספר העוסקים בו, של הבאז שהוא מייצר.
ב. שהשיח לעולם אינו צף בריק אלא מונע ע"י גורמי אינטרס המעוניינים בהתפשטותו כדי, למשל, לטייח עוולות או להיפך, להעניק להן הד רחב ככל האפשר.

אחרי כל ההכנה החביבה הזו, כדאי לבחון כיצד כל המרכיבים הללו מתערבבים בסלט הישראלי הקרוי בעגה הפוליטיקלי-קורקט שלנו "אתגר מבקשי המקלט/מסתתנים בלתי חוקיים/מהגרי העבודה/וואטאבר" (במשרד החינוך משתדלים כבר שנים להחליף את המילה "בעיה" במילה "אתגר") : אקדים ואומר שכל הסוגייה מדגימה באופן חד וברור את אזלת ידן של כל ממשלות ישראל עד היום שהיו אמורות לטפל בנושא ולפחות חלקן, איפשרו מסיבות שונות ומשונות, את הפיכת הזרזיף השולי הזה אז - לשיטפון של ממש, שמשפיע בגדול על מרקם החיים באזורים שונים בארץ, שלא לדבר על אותם מהגרים עצמם שגורלם, יש להודות, פחות מטריד את רובנו.

ובכן מדוע אתגר שדרש טיפול ופיתרון הפך למיטרד, ברמה של משימה לאומית ? הנה שתי אפשרויות, שכל אחת מהן מאירה זרקור כואב על נקודה בעייתית אחרת בהוויה הישראלית :  
1. ישראל, כמו מדינות רבות בעולם, חתומה על שורה של אמנות בינלאומיות המחייבות אותה לקלוט ולדאוג לצרכיהם של מבקשי מקלט הבאים מאזורי מלחמה, ממוקדים מוכי אסון וכדומה. מדוע חתמה ? ראשית, כיוון שלא היו בידיה הרבה ברירות, במיוחד כשהמדובר במדינה העושה מאמצים כבירים לזכות ללגיטימאציה מ'משפחת העמים הנאורים' (...), בטח נוכח גל ה-DBS העכור וכל זה על רקע 'מה שהעם היהודי סבל' הלעוס כבר... בקיצור : אין ולא היה מה לעשות אחרת וזהו. סוף פסוק. ושנית, כיוון שכנראה לא העריכו פה נכון, פרשני ומנתחי המציאות האזורית המועסקים כיועצי הממשל בשכר נאה, את האפשרות שמישהו שאיננו יהודי ועל כן לכאורה קשור פוטנציאלית בעבותות הסטוריים, רוחניים ודתיים למקום, ישקול בכלל את האפשרות להגר/לבקש מקלט במדינת ישראל. והנה זה קרה ואין להתפלא על כך : עם כל הביקורת היומיומית של כולנו, גם שלי, ונטייתנו הטבעית לקטר כאן על הכל, יש להודות שיחסית למסביב - אצלנו עדיין שפוי. מי היה מאמין.
2. אף גורם רשמי לא יודה בכך, אך מאז התהדקה טבעת הביטחון סביב מבקשי העבודה הפלסטינים, ישראל צמאה לידיים עובדות ובעיקר זולות, לצורך איוש כל אותן 'משרות' אפלות שאף יהודי בישראל אינו מוכן לאיישן, בטח ובטח בשכר הזעום המוצע - ניקיון, שטיפת כלים וכיוצא באלה. יתרה מזאת : עד גל הפיגועים הגדול של ערב רציחתו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין, ישראל הייתה המדינה המערבית היחידה שלא נאלצה להתמודד עם בעיה אחת אקוטית ונפוצה בכל שאר מדינות העולם המודרני : 'מהגרי' העבודה שלה, הפלסטינים, היו מתייצבים בבוקרו של כל יום לעבודתם ושבים לבתיהם עם בוא הערב... דיל-דיל, רק שמחיר הדמים היקהה את הרצון להסתכן ושוב לא התאפשר באווירה הציבורית שנוצרה. כך או כך, קיים יסוד סביר להניח שאי התמודדותה של ישראל עם טיפטוף המהגרים הבלתי חוקיים בזמנו נבע גם מכך שכאמור החברה' הללו "סגרו פינה" מציקה לקברניטי המדינה וראשי הערים בתחום הביקוש/היצע של העבודות המצויות בתחתית שרשרת המזון. תרתי משמע. ופה, אגב, טמונה בדיוק הצביעות המכוערת של כל אותם אלה הזועקים בכל בוקר מעל גלי האתר על 'הפורענויות הגדולות שהמהגרים הללו מביאים עמם', כביכול, אך בכל ערב ישמחו להעסיק אותם באיזו מלאכת כפיים בזויה כלשהי, ללא שכר או תנאי עבודה ראויים ובעיקר - ללא רישום או תיעוד. 

הרעיון הקיים בבסיסו של מתקן הכליאה "חולות" בנגב הוא פשוט : כולאים במתקן כל מהגר לא חוקי שנתפס למשך תקופה של עד 20 חודשים ברציפות, אולי במהלכם הוא יתייאש ויחתום על עזיבת הארץ מרצונו. בינתיים, הוא יכול ללמוד אנגלית או גיטרה (...), להסתובב כרצונו בשעות היום ואף להרוויח 500 ש"ח לכל חודש שהייה. בג"צ נדרש לעניין וגם לכל אותם 'חוקי הגירה' נבובים של כמה חברי כנסת פופוליסטיים למדיי ואמר את דברו, על אף שהרחיק לכת פחות ממה שציפתה למשל האגודה לזכויות האזרח :
1. הוא אישר בפועל את נוהל הכליאה 'המעודן' לאחר שביטל את זה המקורי (כיום מדובר על כליאה בשעות הלילה 'בלבד'), אך ביקש מהמדינה לבחון כל מקרה לגופו ולא לכלוא למשך הזמן המקסימלי כל מהגר לא חוקי שהוא.
2. הוא דרש לבדוק ולבחון פתרונות אחרים לסוגייה, שהרי כליאת 3360 מהגרים לא חוקיים (התפוסה המקסימאלית הנוכחית של "חולות") לא רק שאיננה פותרת את בעיותיהם של הכלואים, היא גם לא פותרת את בעיותיהם של הרבבות ההולכים ושבים בשכונות דרום תל אביב (מחיה, מגורים, עבודה, מסגרות לימוד לילדים) ובטח לא את האתגרים שהאחרונים מייצרים במפגשם עם אוכלוסייה ישראלית מפוחדת ולעיתים עויינת. 

לסיכומו של דבר, בג"צ שזוכה בימים אלה לגל נוסף של מחאות, ניסיונות לדה-לגיטימציה ונמצא על כן במרכזו של השיח - כלל אינו צד בעניין. נהפוך אותו ! הוא לא זה שיצר את הבעיה ולא זה שאמור למצוא לה פתרונות. האחריות לסוגייה איננה שלו וכל הולכת האימים הנוכחית עליו, חלקה מגיעה מלשכת השרה הממונה, מטרותיה אינן אלא גלגול אשמה והמשך תהליך האירוזיה המכה במעמדו. תפקידו של בג"צ מצטמצם לבחינת הפגיעה האפשרית בזכויות אדם בסיסיות על רקע פעולות מנע ממשלתיות שמטרתן היא גם ואולי בעיקר לפוגג את האקלים הציבורי המתוח. צריך לחזק ולברך את החברים בו על שאינם מתירים לממשלה ליישם פתרונות של כוסות רוח למת ויותר מזה : על שהם מכריחים אותה לחשוב ולהתמודד, במקום לברוח תוך זריעת חול בעיני הציבור. כרגיל.