הילד לא רוצה ללכת. מתעקש. בדרך כלל מדובר בפעוטות בני 1-2.5 שנה. בגיל זה התופעה מאד נפוצה. למי יש כח לשבת ולהתווכח, או לנסות להסביר או לחפש פשרה? ומה אם ניסיתי וזה לא עובד? אסטרטגיה מאד נפוצה להתמודדות בתופעה הזו היא להכריז על עזיבה ולהתחיל ללכת. עד מהרה הפעוט ירוץ אחריך ובזה תיפתר הבעיה. אבל בואו נחשוב מה גורם פה לבעיה להיפתר. הילד רואה את האמא/אבא הולך, והפחד להישאר לבד גובר על הרצון להישאר במקום הרצוי. זה תמיד עובד, אבל האם כדאי לעודד בילד את ההרגשה שאת/ה מסוגל/ת לעזוב אותו לגמרי לבד? כבר כתבתי במאמרים קודמים על החשיבות של הביטחון שהילד אמור להרגיש כלפי הוריו. כשהילד בטוח שאמו תהיה תמיד כאן לצידו ותיענה לו בעת צרה או כשיצטרך דבר זה או אחר, הוא מפתח הערכה עצמית גבוהה ("לרצונות והצרכים שלי יש משקל. אנשים מתייחסים אליהם"), הוא מפתח דעה טובה על אנשים, ("אנשים הם יצורים טובים, שאפשר לסמוך עליהם ולצפות מהם לעזרה"), שהרי  האם היא האדם הראשון שהילד מפתח כלפיו יחסי גומלין, והיא השער להבנה שלו את העולם, ולדעה שלו על בני האדם. לבסןף, הוא גם מפתח ביטחון לצאת ולחקור, לנסות דברים חדשים למרות שאולי הם קצת מפחידים ("אמא תמיד תעזור אם אכנס למצוקה. אפשר לסמוך עליה"). לדברים אלה יש השלכות קריטיות על מגוון דברים נוספים, כמו חברותיות, יוזמה, יעילות עצמית, וויסות עצמי, אלימות/אימתיה ועוד. את כל זה הוא מאבד אם הוא לא מרגיש שהאם תהיה לצדו תמיד ולא תעזוב אותו להתמודד עם העולם לבד. אבל זה בדיוק ההרגשה שאמא מעודדת בבן שלה כשהיא "כאילו" משאירה אותו לבד והולכת מגן המשחקים, בית המלון או כל מקום אחר, שהרי ה"כאילו" הזה מתקבל בצינות גדולה אצל הילד. זו הסיבה שזה עובד כל כך טוב, אך זו גם הסיבה שזה פוגע כל כך בהתפתחות התקינה שלו. אז האם הרווח שווה את ההפסד? או שאולי בכל זאת כדאי להיתקע איתו קצת, להסביר לו, להתווכח, להתפשר על משהו, אבל להשאיר לו את ההרגשה שאמא לא תעזוב אותו לעולם. אמא תמיד כאן איתו, ותעזור לו כשיהיה צריך?