נפתח בוידוי: אני אוהד,אפילו די שרוף, של מכבי תל אביב. כדורגל,כדורסל,כדורעף,כדוריד,דוק וקפיצה בחבל. בכל ענף ספורט שיש מכבי תל אביב אני איתם.
אתמול (13.5.13) מכבי שלי ניצחה דרבי שלישי ברציפות העונה מול הפועל. אבל אני רוצה להתייחס דווקא לשחקן של האדומים: לקפטן שלהם,ואליד באדיר.
 כמו שאתם יודעים,ואליד באדיר לא שיחק מעולם במכבי תל אביב. למעשה,ואליד שיחק בחלק גדול מהקריירה שלו בשתי יריבות מרות שלנו: מכבי חיפה וכמובן הפועל תל אביב. איתן זכה בחמש אליפויות(ארבע עם חיפה,אחת עם הפועל)ובחמישה גביעי מדינה(כולם עם הפועל).
ואליד באדיר הודיע אתמול לאחר הדרבי בו הפסידה קבוצתו (בפעם השלישית ברציפות,זוכרים? לא שאני שמח לאיד או משהו) למכבי,כי הוא פורש מכדורגל בתום העונה ושזה היה משחקו האחרון בבלומפילד. הוא גם ציין שהוא "אוהד של הפועל" וכי ,כואב לו לראות את ההצלחה של הצד השני".
אמנם  כמכביסט אני תמיד שמח שלאוהדי הפועל כואב בהצלחתינו, אבל היה עצוב לי לראות את באדיר דומע ומסכם קריירה  מפוארת שגם מבחינתי מלווה בהרבה זכרונות טובים.
טובים ,מכיוון שואליד ייצג בשבילי את כל מה שטוב בספורט. כדורגלן מהמגזר הערבי שהשתלב בחברה הישראלית,עזב את הפוליטיקה בצד ופשוט היה בן אדם. בכל מקום בו שיחק היה אהוד הן על ידי האוהדים והן על ידי השחקנים ששיחקו איתו. שיחק בכל תפקיד במגרש:בנוער בכפר קאסם התחיל כחלוץ בהפועל פתח תקווה היה בלם והוסב לקשר אחורי, תפקיד אותו מילא גם במכבי חיפה בווימבלדון האנגלית ובהפועל תל אביב ובשלהי הקריירה בהפועל ,כשהגיל התחיל לעשות את שלו ,חזר לעמדת הבלם באופן טבעי כאילו מעולם לא הפסיק לשחק בו.לשיאו הגיע שקיבל את סרט הקפטן של נבחרת ישראל. אף שחקן ערבי לא עשה זאת לפניו ולאף אחד לא הגיע לעשות זאת יותר ממנו.
כמי שעקב באופן די צמוד אחרי הקריירה שלו, ואליד היה תמיד מהאנשים שפרגנתי להם מכל הלב ותמיד נהניתי לראות אותם מצליחים וזאת מכיוון שגם כשהצליח תמיד עשה זאת עם חיוך צנוע וביישני, אהבה גדולה למקצוע שלו ולקולגות שלו והכי חשוב: התלהבות של ילד בכל פעם מחדש.
מספיק להיזכר בכמה תמונות מהקריירה שלו:מחליף צ'אפחות עם ג'ובאני רוסו לאחר שער של מכבי חיפה ,כמו שני ילדים מגודלים שנהנים מכל רגע. כובש שער במדי ווימבלדון באולד טראפורד נגד מנצ'סטר יונייטד ורץ עם מבט המום בעיניים ופה פתוח בתמהון (ואתה ממש יכול לראות אותו חושב לעצמו:אני ,ואליד באדיר מכפר קאסם, כבשתי הרגע שער נגד מנצ'סטר יונייטד הגדולה באיצטדיונה הביתי!) ואתה לא יכול שלא לשמוח בשמחתו. כובש שער שוויון דרמטי למכבי חיפה מול שטורם גראץ באוסטריה ומבטיח עליה היסטורית וראשונה אי פעם של קבוצה ישראלית לשלב הבתים של ליגת האלופות ושוב רץ בפרצוף המום ומאושר כאילו לא מעכל שזה קורה.
תמיד ואליד נתן לי את התחושה שהוא עדיין לא קולט שהוא מתפרנס מהמשחק שאותו הוא פשוט כל כך אוהב לשחק. לא משנה מתי ובאיזה שלב בקריירה הוא עלה למגרש, תמיד הוא עשה את זה בהתלהבות ,תמיד נתן את כל-כולו ואף פעם לא נח. כמו שכבר אמרתי, כמו אותו ילד שפשוט אהב ללכת למגרש השכונתי ולשחק עם החברים.
גם בשלהי הקריירה ,בשתי העונות האחרונות שלו בהפועל תל אביב, כשכבר היה הרבה פחות טוב, הרבה יותר איטי וכבר לא בלתי עביר כמו פעם, תמיד שיחק עם כל הלב והנשמה. תמיד כעס אחרי הפסדים ושמח אחרי נצחונות יותר מכל שחקן אחר בהפועל.
ומכיוון שתמיד כל כך אהבתי אותו, כמה כאב לי לראות אותו בהפועל. אבל מבחינתו זה היה חיבור טבעי ונכון. הוא נהנה בהפועל והפועל נהנתה ממנו וגם שם, כמו בנבחרת, הפך לקפטן ולמנהיג הבלתי מעורער.
אז בהזדמנות זו ,ואליד, אני רוצה לאחל לך המון הצלחה בכל דרך שבה תלך מעכשיו ושוב תודה רבה על הרבה חוויות וזכרונות שהענקת לנו, אוהדי הכדורגל, גם מי מאיתנו שלא שיחקת בקבוצה שלהם. אני מניח שרובם הגדול של אוהדי הכדורגל בישראל (שוב, למעט כמה גזענים מקומץ של קבוצה מסויימת בעיר גדולה בישראל) יצטרף אלי בעניין הזה.
אוהב אותך,ואליד, מכל הלב,למרות שאתה אדום.