אוכל להעיד על עצמי שבהיותי מתבגר הסתכסכתי הרבה עם אמי כמעט בכל יציאה מהבית לגבי האם ללבוש סוודר או לא. לטענתה של אמי היום קר ואני אוכל להצטנן אם אצא בלי סוודר. אמנם אני טענתי שלא קר בחוץ, או שלא יקרה לי כלום. בסופו של דבר רבו הפעמים שבהם אכן הצטננתי, וקיבלתי נזלת, שלפעמים אפילו לוותה בשיעול. האם זה גרם לי להאמין בהמשך בסיכון וללבוש סוודר ביציאה? לא. המשכתי להתווכח ולטעון שלא יקרה לי כלום, ואולי גם להכחיש את תוצאות העבר. אני לא הדוגמא היחידה למתבגר שמסרב ללבוש סוודר. רבים וטובים עשו דברים זהירים הרבה פחות. בין אם זה לנהוג בצורה לא זהירה, בין אם זה לנהוג לאחר שתיית אלכוהול, או לקחת סיכונים אחרים בכל נושא שהוא. מה גורם להתנהגות כזו? הגורם הוא הזהות החדשה של המתבגר. עוד בהיותו פעוט האדם מתחיל לקבל את ה"לא" וה"אסור", ועוד בהיותו בגיל הגן מתחיל הילד להפנים את האיסורים האלה ולאמץ אותם לא כ"אסור כי אם אעשה את זה איענש" או "אסור כי ככה אמא רוצה" אלא כאיסור שהוא עצמו רואה כדבר לא ראוי. אמנם המוסריות הזו שהילד מאמץ עדיין מושתת על רצונות ההורים. מה שההורים רואים נכון- יפנים אף הילד, ומה שההורים מתנגדים לו- גם הילד ילמד לתאב. בגיל ההתבגרות המתבגר מתחיל להסתכל על דברים מנקודת המבט האישית שלו. הוא מתחיל להעריך מחדש את האמונות והעיקרונות שלו ולבנות זהות אישית, שמשקפת את דעותיו האישיות ולא את זהות ההורים. זהות חדשה זו עדין בחיתוליה בתחילת ההתבגרות, ולכן היא מאד שברירית. זו הסיבה שבגיל ההתבגרות הילד מתחיל לחשוף את עצמו כלפי הוריו פחות ממה שהיה בילדות. הוא מפחד מחשיפה כזו של הזהות החדשה שלו ורואה בזה איום עליה. זו גם הסיבה שאיך שהוא נראה בפני אחרים ומה שאחרים חושבים עליו מפריע לו בצורה מוגזמת יותר בגיל ההתבגרות. אם לפני כן הוא היה בטוח במי שהוא ומהם דעותיו והתנהגויותיו, עכשיו הוא בונה לעצמו עצמי חדש, והעצמי הזה פגיע לביקורת עד שהוא יתבסס היטב. הרגשת אי הפגיעות הפיסית, שאיתה פתחנו את המאמר קשורה לזה גם היא. הרגשה זו עוזרת להתמודד עם שלב המעבר הזה. כשהאדם מרגיש שהוא לא פגיע, שאי אפשר להרוס אותו, זה ממתן את הרגשת הפגיעות שנלוות לזהות עצמית החדשה. אין זו איזו דווקא או טפשות, זו פשוט דרך התמודדות.