״בדידות תופעה די שכיחה, אשר רוב האנשים חווים באופן זמני או מתמשך בפרק זמן בחיים..״ מילים אלו לא גרמו לי להירגע, לא כיבו את תחושת ההחמצה בתוכי, הרי אני מסתכלת מסביב ולא רואה אפילו סימן לאנשים בודדים אלה, אני רואה שמחה, שומעת צחוקים, ויש אותי עומדת בזווית ובוהה, מה שאני מרגישה זה לא רק בדידות, הרגשה של ריקנות מציפה אותי והרבה מעבר לזה. 

אני לא מדוכאת, אני עדיין יכולה לחייך לדברים הטובים ולצחוק כשהבדיחות מצחיקות, אני עדיין יכולה לדבר עם אנשים ולהנות בימים נחמדים. אבל כשאני הולכת פנימה, כשאני לבד, יש משהו שבור ואני שוב פעם נופלת לתוך העצב, ומתגעגעת, מתגעגעת למשהו, מתגעגעת למשהו שלא קיים. 

ואני תוהה..... איך אתה מסביר משהו שאתה לא מבין בעצמך?