יום המנגל הלאומי הגיע והוזמנו ע"י המשפחה לבוא אליהם ל"על האש" בקיבוץ בדרום. הזדמנות נהדרת למפגש חברתי עם כל המשפחה במיוחד לילדים שיכולים להשתולל, לרוץ, להתרוצץ ולשחק בכייף.
באירועים שכאלה בהם כל אחד מביא משהו, תמיד מתכננים מי מביא ומה בפועל יוצא שיש יותר מידי דברים, יותר מידי אוכל ולא מספיק אנשים שיאכלו את כל הכמות הזו. כך היה גם הפעם, שפע של בשרים, שפע סלטים היו על השולחן מלווים במצב רוח טוב ובתחושת קלילות מיוחדת ששמורה למפגשים כאלה בחצר ולא בתוך הבית.
הוזמנו לשעת צהריים נוחה, תיכנו כך שהקטנה תישן את שנת הצהריים שלה בנסיעה כדי לא לשגע אותה יותר מידי, התארגנו ויצאנו לדרך. לא חשבנו לרגע על אפשרות של פקקים, עומסי תנועה או בכלל... שנגיע שעה אחרי הזמן ונבלה שעתיים שלמות בדרכים.
מסתבר שעל מנת לחגוג את החג הלאומי יש מנהג נוסף השמור לבני ישראל בלבד, זה נראה מוזר לעשות אחורה פנה ליציאת מצרים אך השנה נראה שכל בני ישראל החליטו לסוע דרומה, עזה זה פה, קרוב. לבני ישראל יש המצאה גם נהדרת, הקו הצהוב, זה שנועד למקרי חירום בלבד הפך לנתיב המהיר החדש בו נוסעים אזרחי בעלי אישור מיוחד, כיצד מקבלים אישור זה? מספיק אומץ וביצים בלי חשש להוריד את המראה השמאלית. לא בשבילנו, אנו תמימים מידי, או שמא הגונים יתר על מידה? תכונה בלתי ישראלית בעליל ואולי לכן העונש, לעמוד שעתיים בדרכים.
תופעה מענינת היתה בדרך, לצפות בישראלים שלא דופקים חשבון ומוצאים פינה בצד על הכביש, מתחת לגשר,מתחת לעמוד חשמל,מאחורי רמזור ממנגלים הישר מהפקק, גם זה קורה.
סתם נקודה מענינת למחשבה, למה כולם נוסעים דרומה לעשות על האש?! אי אפשר ליסוע לצפון לווסת את העומס ולעשות על העץ?
כשכבר הגענו לקיבוץ, מותשים וחסרי כוחות, חלק ישראלי אחד בנו לא אכזב, הגענו רעבים ומוכנים לטרוף את כל השולחן. לאחר שהאוכל נכנס לבטן, האווירה השתחררה וגם הקטנה התחילה לברוח ולרוץ בדשא, גם אנחנו שכחנו מהנסיעה האיומה שלא לדבר על מחיר הנסיעה בדלק, אבל מה, חוויה, יום עצמאות יש רק פעם בשנה (וכך גם פסח, סוכות וראש השנה)
לאחר כמה שעות של אווירת קיבוץ משחררת, אווירת חברותא ושפע בשר ומטעמים הגיע גם הזמן לחזור הביתה. השעה הייתה כבר אחרי 6 בערב, היינו מספיק עייפים כדי לעלות חזרה על הכביש, ושוב לא שמענו בעצת הקול הקטן בליבנו ולא עלינו על כביש 6 וכך שוב, היינו בני ישראל שלא יוצאים מהכלל (חוץ מאלה עם הנתיב המהיר מאחורי הקו הצהוב) נסענו הביתה שוב בפקקים, עוד שעתיים, עם קטנה עצבנית ועייפה שלא נרדמת ורק מקטרת.
שעתיים שרק רוצים להגיע הביתה ולחלום על מרחבים עם בית בכפר וחצר ירוקה, ומלבד הצורך להתרכז בנהיגה ובנהגים העוקפים מימין גם לשמש צוות בידור לקטנה, עם כובעים, בייגלה, שירים ומשחקים. כמה טוב להגיע הביתה על בטן מלאה, עם מצב רוח מלא חוויות, על חלומות לגור בכפר רחוק מהעיר, להרגיש קצת פחות עירוניים, אולי להיות קצת ציוניים, אולי שנה הבאה, אנחנו עוד לא בשלים.
הקטנה נרדמה, החצי ואני תפסנו רגע של שקט על כוס תה לארגן מחשבות ולסכם חוויות על יום העצמאות שהיה, על החברה בה אנחנו חיים בה ועל הערכים עליהם אנחנו גדלים ומגדלים את בתנו, אין ספק שזהו עולם לא מושלם, ביום הולדתה של המדינה נאחל לה שגשוג והצלחה,ביטחון,את גלעד שליט בחזרה, בריאות ופרנסה טובה ובעיקר שתביא לנו יותר בשורות טובות וערכים ועתיד טוב יותר לאזרחים.
יום הולדת שמח מדינה יקרה, את עוד כל כך צעירה.