מזה שנה אני נמנע כמעט לחלוטין מהחדשות בטלוויזיה הישראלית. עברה שנה מאז החלטתי שעדיף להיות
בת יענה ולא לדעת כמעט כלום וכן, פשוט לטמון את הראש בחול.
עד לפני שנה, הייתי אדם מאוד מעודכן ומודע למה שקורה, אימי הייתה אומרת לי תמיד, שהיא לא מבינה איך
אני מספיק את הכל לדעת ואיך כל ידיעה חדשותית נמצאת אצלי לפני שהיא שמעה אותה. מכור לאקטואליה
מקומית ובינלאומית. לא היה דבר בפוליטיקה הישראלית שלא ידעתי, חזיתי תהליכים פוליטיים בצורה מדויקת
והכרתי את המניפולציות של מנהיגנו לא פחות טוב ממה שהם עצמם הכירו.
אז מה פתאום השתנה, מדוע ממצב של מעודכן אבסולוטי בחרתי לגלוש במהירות האור לצד השני של בת היענה, שטומנת את ראשה בחול ומעדיפה לא לראות ולא לדעת.
 
כשאתה עוקב ומודע לכל מה שמתרחש בארץ ובעולם, אתה נכנס לתוך עולם הרוע, השנאה, האלימות, השחיתות, המחלות, חוסר הצדק, העיוולת, אתה מבין שהעולם שלנו מנוהל על ידי הכסף ועל ידו בלבד, בכל מאבק הכסף תמיד תמיד מנצח, לא החיים, לא הצדק, לא האנושיות, לא הרוח, אלא הכסף.
כוכב הלכת שלנו מדהים. מי שראה את תוכניות הטבע השונות ששודרו על כוכב "ארץ", נחשף למראות טבע עוצרי נשימה, לבעלי חיים מדהימים, להגיון המפעים של היקום, לצומח המרהיב, לדגה הכל כך חכמה שבימים וכן הלאה.
ישבתי וצפיתי בשקיקה בתוכניות אלה ותוך כדי צפייה, יותר מכל, עברה בי תחושת התחשמלות פנימית לא נעימה, הבנתי כמה אנחנו, בני האדם טיפשים ולא חכמים, פרימיטיביים ולא טכנולוגיים, אכזריים ולא מלאי טוב. בכל יום שעובר, אנחנו הורסים במו ידנו את כוכב הלכת המדהים בו זכינו מההפקר, בל נשכח זאת, הוא לא באמת שלנו, הוא שייך לתבונה אחרת, גדולה בהרבה מזו של האנושות. יהיו שיקראו לה אלוהים, יהיו שיקראו לה יקום ויהיו שלא יקראו לה בשום שם ויסתפקו בהבנה שהיא שם.
 
בני האדם לפני שנים רבות מאוד, נוהגים להאריך שהחל משנת אלף שבע מאות שישים, על פי ההיסטוריון האנגלי ט.ס. אשטון, החלו במלחמתם נגד כוכב הלכת בו הם חיים, עת החלה המהפכה התעשייתית, שאחראית על שינויים אקולוגיים, חברתיים, כלכליים, טכנולוגיים, תחבורתיים  ועוד. נכון, מהפכה זו הביאה עמה שינויים חיוביים ששיפרו באופן זמני את חייהם של בני האדם על הכוכב, אולם, בטווח הארוך, שינויים אלה, הם אלה שיביאו ומוקדם מהצפוי, כך חוזים היום אנשי מקצוע, להיכחדותו של כוכב הלכת "ארץ", שיהפוך במילים פשוטות, לפח הזבל של היקום. מוטציות גנטיות, מחלות קשות, רעב, אלימות ברחובות, פערי מעמדות בלתי נסבלים וטכנולוגיות הרסניות במיוחד, יהיו המציאות החדשה של רבים מאתנו וזאת כבר לקראת שנת 2050.  אז החלטתי עכשיו, אחרי שאני כבר יודע, שמעכשיו, אני לא רוצה לדעת יותר.
הרבה לפני וירוס הקורונה, שאין לי ספק שגם הוא המצאה של בני אדם ויש לכך כבר עדויות, הבנתי שהעולם שיצרו בני האדם הוא עולם מעוות, אלים, חסר הגיון, אין בו באמת חרות לאדם וכולנו בדרך להישלט על ידי אילומינטים בעלי ממון רב, שיכרון כוח ובעיקר רוע. הם יושבי הראש האמתיים של מדינות העולם ואלה הנקראים נשיאים וראשי ממשלות, הם לא יותר ממריונטות משחק שלהם, הנהנים מהקרבה להון, לשלטון ולכוח.
 
אז החלטתי לא לראות חדשות, לא לקרא חדשות ורק מידי פעם, לשמוע מהדורת שעה קצרה ברדיו וגם זה יותר מידי בתחושה הפנימית. הגעתי למסקנה שאני פשוט לא מסוגל יותר, לא מסוגל לראות איך מתעללים בחולים, בעניים, בשחורים, בבעלי נטיות מניות שונות, בנשים, בחיות ובכוכב הלכת שלנו.
לאורך כל חיי בקשתי רק שני דברים: אהבה ויצירה. מאז גיל ארבע עשרה כל רצוני היה לאהוב, להיות נאהב וליצור מוזיקה.
כסף מעולם לא היה הנושא, יש בי כעס עצום על הרעיון שהכסף מייצג, על העובדה שבני האדם הפכו אותו מזמן מאמצעי מסחר לעגל הזהב לו סוגדים עשרים וארבע שעות ביממה. בשבילו קמים בבוקר, בשבילו מוכנים לשקר, לגנוב ולהרוג.
 
 
מדינות מתנהלות סביבו והוא הערך העליון בכל חברה מערבית הנחשבת בטעות למתקדמת. מה מתקדם בלרדוף אחרי כסף, בלקדש רק את הממון ולא את המהות, לא את ערך החיים, לא את הטבע, לא את האדם עצמו, לא את הרוח, לא את המודעות למעשים טובים ולעזרה לזולת. מה שווה האנושות כולה אם היא בסך הכל עסוקה במרדף אחר כסף ומי שקובע אם תהיה יצירה ותרבות היא הכלכלה ולא הערך התרבותי העצום שעומד מאחורי היצירה האמנותית.
 
בגיל די צעיר בחרתי לעזוב את בית הורי ולצאת לעצמאות. כך אני, אדם שזקוק לחופש שלו, לעצמאות שלו, לשקט שלו, ליצירה שלו. היום, ממרומי גיל חמישים, אני מבין שאין יצירה חופשית שיכולה לפרנס את האמן. כדי שמוזיקאי יוכל להתפרנס מיצירתו הוא צריך לעמוד בקריטריונים של כלכלה, הצע וביקוש וזה כשלעצמו הורג ומכרסם ביצירה האמנותית. אמנות מכל סוג, אמורה להגיע ממקום חופשי של דמיון ללא גבולות. מה שקורה מאז תחילתה של המאה העשרים ואחת, שאין יצירה חופשית ללא גבולות. אם היא כזאת, יש סיכוי שלא תפרנס את יוצריה.
 
קשה לי עד כדי בלתי אפשרי לקבל את העובדה, שהאדם בעולם המודרני הוא עבד של הצורך להתפרנס. המבנה העולמי של החיים הוא מבנה, שלאנשים שאינם מסוגלים לישר קו עם נורמות כאלה ואחרות, הוא בלתי אפשרי. אנשים שלא מסתדרים עם מסגרות מכל סוג, הופכים במהרה להיות השוליים של החברה האנושית ובכך מפסידה חברה זו, אנשים שיכלו לספק לה תובנות מדהימות על החיים ויצירות שונות מתחומי אמנות מגוונים.
סלבדור דאלי, אחד הציירים הגדולים של המאה העשרים, היה דמות פראית ויוצאת דופן. במשך שנים, התנגדה האליטה החברתית להתייחס ליצירתו, רק בגלל דמותו הפרובוקטיבית והחריגה. דאלי נזרק בבושת פנים מהאקדמיה לציור במדריד כי טען שאין בין המרצים אדם שיכול לעמוד את כישוריו. לדאלי היה מזל, פאבלו פיקסו, הצייר הוותיק, שמע על הצייר הצעיר וביקש לפגוש אותו ולראות את יצירתו ומשם כל השאר היסטוריה. אך האם כישרונו של אדם צריך להיות תלוי במילתו של אמן גדול אחר שאיך נאמר, ידע להתחבר ולהתחבב על האנשים הנכונים וזאת למרות שגם לו, לא היו חסרים שגעון וטרוף, ממש כמו שישנו אצל כל אמן, כי זה על פי רוב מה שמייחד אמנים, השונות, השיגעון והטרוף החיוביים, שמהם נשאבת הגאונות ליצור.
 
מה שאנשים לא מבינים, זה שאמנים זקוקים לאמנותם כפי שהם זקוקים לנשימתם. עבור האמן, היצירה היא לא פחות מאוויר לנשימה. כך האמן מגיע למקום הרוחני הגבוה ביותר שקיים בעולם הגשמי ובעיקר המוזיקאי. אנשי הדת, לפחות מהעולם היהודי, הנוצרי והבודהיסטי, טוענים שהיצירה המוזיקלית הינה המקום הקרוב ביותר שהאדם יכול להתקרב לאלוהיו. כפי שהאדם לא יכול לחיות ללא חמצן, כך האמן לא יכול לחיות ללא היצירה.
כמה פעמים שמענו, אנחנו האמנים, מהסביבה הקרובה לנו את המשפטים, לכו תלמדו מקצוע, אי אפשר להתפרנס ממוזיקה, אי אפשר להתפרנס מאמנות, תפסיקו להיות ילדים וכו'. משפטים שמגיעים מתוך ההיגיון החברתי הסטנדרטי, רק שהוא אינו רלבנטי במחוזות הנפש של האמן, שאצלו הכסף אינו מניע לפעולה אלא, היצירה עצמה. אין הדבר אומר שאמנים אינם רוצים או צריכים שיהיה להם כסף וזאת מכורח המציאות אבל, זה לא הדבר שמניע אותם כשהם קמים בבוקר. כל כך קשה להבין את נפשו של האמן למי שמגיע מהמקום של ההיגיון בלבד.
 
אז מהו האמן היוצר, אנסה במספר משפטים לתאר את אותו גבר או אישה, שנולדו עם הכישרון והצורך ליצור אמנות.
מדובר באנשים רגישים, בעלי דמיון ענק, בפנים בפנים אכפת להם מאוד מהסביבה ומאחרים, הם אינם מסוגלים לעסוק בשום דבר אחר למעט האמנות שלהם, אמנותם היא הדבר החשוב ביותר שיש להם, יותר מכל דבר אחר, לטוב ולרע ולכן אנשים אחרים, ממהרים לומר כי מדובר באנשים חסרי אחריות, אגואיסטים, כאלה שלא עומדים עם שתי רגליים על הקרקע, חסרי אחיזה במציאות, חסרי עמוד שידרה ועוד ועוד משפטים, שהם אסופה של כל מה שהגיוני אבל, כל כך לא רלבנטי כשמדובר באמנים. אמן חייב לדעת שיש לו קהל, מוזיקאי חייב לדעת שמשמיעים ושומעים את יצירתו, אמן חייב לעצמו את אהבתו של הקהל ואינו מסתפק באהבתו של בן או בת הזוג.
 
 
אני מכיר כל כך הרבה אמנים שמצבם הכלכלי רע ואולם, הם מצליחים בכל פעם מחדש למצא את הדרך להפיק את היצירה הבאה שלהם וזה עולה כסף. לפני שש שנים, בפעם הראשונה בחיי, קברתי חבר קרוב, אמן מוכשר, כותב ומלחין, אדם מדהים, עם טוב לב שלא נגמר, עם חכמת חיים שרק למעטים יש, עם ידע כללי עצום וידע כלכלי עצום, שי דקל שמו. לשי הייתה רק בעיה אחת והיא זו שגרמה לכך שילך לעולם טוב יותר בגיל מאוד צעיר, חמישים וחמש, שי אהב יותר מכל דבר אחר את המוזיקה, את המקום בו הוא יושב ויוצר, את הרגע הזה שהוא עולה לבמה ומופיע מול קהל. שי לא קיבל באופן מלא את ההכרה שהגיע לו, הוא הופיע המון ונהנה מכל רגע אבל, עשה זאת עם שירים שכתבו והלחינו אחרים ושי, שי רצה להופיע ולקבל הכרה עם היצירה שלו, עם שירים שהוא כתב והלחין וזה לא קרה בעוצמות הרצויות. לכן, רבים מבינכם, הקוראים שורות אלה, לא מכירים כלל את שמו. שי לא הצליח לקבל את העובדה שאמן כמוהו לא מקבל את הבמה הראויה ליצירתו ולבסוף נפטר ממחלה קשה. שי רצה לחיות ואהב את החיים ובכל זאת, היה מתוסכל ולא פעם עצוב, בשל העובדה שאינו נוסק כאמן.
 
סיפורו של חברי היקר שי דקל הוא סיפורם של אמנים רבים במדינת ישראל. מדינה שלא יודעת להעריך את תרומתם של אמנים, מדינה שמקדשת רק דבר אחד, כסף. בכל אירופה משלמות ממשלות לאמנים שפרסמו ולו יצירה אחת בלבד, פרמיה חודשית לא קטנה, במשך כל חייהם, עבור היותם אמנים יוצרים והמדינה מכירה זאת ומעודדת אותם להמשיך ליצור ממקום של רוגע ולא של הישרדות. איפה אנחנו ואיפה הם.
 
כעת, בעידן וירוס הקורונה, הגיעו אמנים רבים ובכלל אנשי תעשיית הבידור, לפת לחם ומדינת ישראל איננה עושה דבר על מנת לסייע להם לעמוד על הרגליים בעת הזו. האנושות כולה מתמודדת עם תופעה חדשה, בפעם הראשונה בעידן המודרני ולמדינת ישראל וקברניטיה לא אכפת.
 
אם כך, פנינו לאן ? אם מדינת ישראל לא תשנה את התייחסותה לאנשי התרבות החיים בקרבה, בעוד שנים לא רבות, תהיה מדינת ישראל מדינה חסרת תרבות מקומית, חסרת הווי אמתי, ללא תיאטרון חי ובועט, ללא מוזיקאים המבטאים מגוון יצירתי של מוזיקה מסוגים שונים המתאימים לאוכלוסיות שונות, ללא ציירים וגלריות, ללא פסלים, ללא צלמים אמנותיים ובקיצור, ישראל תהיה מדינה ללא אווירה, ללא אסקפיזם תרבותי, מדינה ללא נשמה.
 
אני מקווה, שעכשיו, כשהקורונה דופקת על דלתות הבתים ואמנים רבים קורסים כלכלית, תתעורר סוף סוף המודעות של מובילי המדינה שלנו לכך, שאי אפשר להתעלם מעולם התרבות ועולם התרבות כולל בתוכו אנשים רבים מלבד האמנים עצמם: מעצבי במה, אנשי סאונד, מעצבי תאורה, מלבישות, מאפרות, עובדי במה, צלמים, מנהלי לוגיסטיקה מורכבת, אנשי פירוטכניקה ואם שכחתי משהו אני ממש מתנצל מראש. אי אפשר להתעלם מכל האנשים האלה, אי אפשר להשאיר אותם לבד במערכה, אסור לראות בהם אזרחים מיותרים ואסור לראות בעולם התרבות מותרות. אנחנו, אנשי התרבות והאמנות, אנחנו המזון של הנשמה של כל איש ואישה וזהו לא מזון משני.
 
" עורי עור עורי עור מולדת אהובה, פעם בחיים אנו חיים תתני קצת אהבה", כך כתב אביב גפן בשירו "עורי עור" וכך אנו מבקשים היום ממדינת ישראל, שתחזיר לנו אהבה, תדאג לנו ותסייע לנו לשרוד את וירוס הקורונה ולא, לא מבחינה רפואית, מבחינה כלכלית. בכלל, עושה רושם שהקורונה הינה רעיון זדוני מעשה ידי אדם, והנה, שוב הרוע צף וזו בדיוק הסיבה שהפסקתי להתעדכן ולראות חדשות.