יום חמישי, שעות של טרם ערבית, השעון הגדול שעל קיר התחנה המרכזית מטיל את צילו הדק והארוך על הרחוב הירושלמי עמוס הולכי הרגל, התיקים והמזוודות. קבצני התחנה הקבועים מחליפים דעות בלהט תוך שהם מושיטים בהיסח דעת כלים מכלים שונים ולא ממש מצפים מהעובר ושב התורן לזרוק לתוכם מטבע מצלצלת כלשהי. על המדרכה עקומת המרצפות, בין שלל החיילים, הסטודנטים ושאר ההמון העושה דרכו לאנשהו, ניצבות שתי נשים. איכשהו הן מצליחות להישאר בשוליים ובו בזמן להדחק מדי פעם למרכז הפועם של הצומת ולהושיט בחיוך ממיס שקית ובה שתי נריות ודף לבן לכל אישה ונערה הנקרית בדרכן. ממקום תצפיתי הפינתי, אני נדהם לגלות את מספרן הרב של הנשים הנענות למחווה הזו, רבות מהן אף מגלות אותות הנעים בין התרגשות להתלהבות מסוימת.
מצוות הדלקת נרות שבת היא אחת משלוש מצוות שנמסרו בידי הנשים, יד ביד עם חברותיה הפרשת חלה ומצוות נידה. והיא נמסרה דווקא בידיהן של הנשים, צאצאיותיה של אם כל חי- חווה, כתיקון לפיתוי הנחש שחווה לא עמדה בו- מעשה שגרם לכבות את נרו של עולם- להחליש את כוחותיו של אדם הראשון, שהיה פאר היצירה. עוד בימי קדם, לפני שמושג החשמל היה קיים, באה מצוות הדלקת נרות בערב שבת כדי להאיר את הבית בשבת, למנוע היתקלויות בחפצים ובאנשים מפאת החושך ולהשרות אווירת שלום ושלווה בבית למשך השבת. מסיבה זו קבעו חכמים שאדם שיכולתו הכספית מצומצמת ואין בידיו לקנות את כל צורכי השבת- ראוי שיקנה קודם כל נרות. למצווה גדולה זו טעמים נוספים ונאמר עליה שהיא אחת המצוות המחישות את גאולת עם ישראל וכבר נכתב:"אם אתם משמרים נרות של שבת, אני מראה לכם נרות של ציון"
שעת הדלקת נרות היא שעת רצון גדולה, לא לחינם כל אמא המדליקה נרות מכסה את פניה בידיה ומתפללת. זהו בדיוק הזמן לבקש על בנים תלמידי חכמים, על זיווגים הגונים, על שלום הבית או כל בקשה אחרת. ישנה תפילה מיוחדת שחוברה לשעה הזו, וזהו הנוסח שלה: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יְיָ אֱלֹהַי אֱלֹהֵי יִשְרָאֵל, שֶׁתְּחוֹנֵן אוֹתִי (וְאֶת בעלי) וְאֶת כָּל קְרוֹבַי, וְתִתֶּן לָנוּ וּלְכָל יִשְרָאֵל חַיִּים טוֹבִים וַאֲרוּכִים, וְתִזְכְּרֵנוּ בְּזִכְרוֹן טוֹבָה וּבְרָכָה, וְתִפְקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, וְתַשְכֵּן שְכִינָתְךָ בֵּינֵינוּ, וְזַכֵּנוּ לְגַדֵּל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים אוֹהֲבֵי יְיָ, יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵי אֱמֶת זֶרַע קֹדֶשׁ, בַּיְיָ דְּבֵקִים, וּמְאִירִים אֶת הָעוֹלָם בַּתוֹרָה וּבְמַעֲשִים טוֹבִים וּבְכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, אָנַּא, שְׁמַע אֶת תְּחִנָּתִי בִּזְכוּת שָׂרָה וְרִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה אִמּוֹתֵינוּ, וְהָאֵר נֵרֵנוּ שֶׁלֹּא יִכְבֶּה לְעוֹלָם וָעֶד, וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה, אָמֵן
ועוד מנהג קטן ששמעתי בבית אבי- סגולה לבנים תלמידי חכמים היא להביט בנרות השבת בזמן הקידוש.
אמנם הדלקת נרות נמסרה לנשים וכל אישה המדליקה מוציאה את בעלה, אך כיוון שהנרות הן לכבוד השבת, גבר הנמצא לבדו בבית- מדליק גם הוא נרות שבת. המצווה היא להדליק נרות לפני שקיעת החמה- בה נכנסת השבת. זמן ההדלקה הוא בין חצי שעה ל20 דקות לפני השקיעה. אבל בני ירושלים קיבלו על עצמם להדליק נרות 40 דקות לפני השקיעה ומנהג זה נשמר עד היום.
אפשר לצאת חובת המצווה בהדלקת נר אחד, אבל נוהגים להדליק שני נרות לפחות לכבוד השבת, אחד כנגד שמור ואחד כנגד זכור. (מצוות השבת מופיעה פעמיים תורה, פעם אחת נאמר:"שמור את יום השבת לקדשו"- במעשה ובפעם השניה נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו"- במחשבה, ויש הרחבה רבה בפירוש הדברים) ישנן נשים הנוהגות להדליק נר אחד כנגד כל אחד מבני הבית.
מהודר להדליק נרות שבת בשמן אבל ניתן להדליק בכל חומר ראוי לבערה.
נוהגות הנשים להדליק נרות כשהן לבושות בבגדי השבת ולתת מעט צדקה לפני ההדלקה.
אישה שלא שומרת שבת, אין לה מניעה להדליק נרות שבת כי זוהי מצווה בפני עצמה.
ישנה מחלוקת גדולה בעניין ברכת הנרות, כי הרי בכל מצווה אחרת נוהגים לברך לפני קיום המצווה, אבל כאן נוצרת בעיה היות וברגע שאישה מברכת להדליק נר של שבת - היא מקבלת עליה את השבת ומכאן ואילך נאסרה עליה כל מלאכה וגם הדלקת נרות נאסרה עליה. לכן לרוב נוהגות נשים קודם להדליק את נרות השבת ורק אז לברך.
הברכה היא: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת"