ישראליות
"להיות ישראלי.
להגיד, 'צריך להיכנס בהם', בלי לדעת במי בדיוק. להגיד, 'זה לא יכול להימשך ככה', אבל לחשוש שאולי ככה זה בדיוק יימשך.
 להגיד, 'צריך לכבוש את עזה', רק בשביל לשמוע את עצמך אומר את זה.
 להבין שאין פתרון פשוט, אבל לקוות שאולי בכל זאת יש.
 להקשיב לתוכניות רדיו שבהן אנשים מתקשרים ואומרים דברים איומים, לחשוב שזה מוכיח כמה הידרדרנו, אבל קצת לרצות להתקשר בעצמך.
לזכור שכבר סמכת בחיים על יותר מדי מנהיגים שאכזבו אותך, אבל למכור לעצמך שאולי יש עוד מישהו. להגיד לעצמך שהגיע הזמן לכתוב צוואה, אבל לא לעשות את זה"
המצוטטת למעלה היא נגזרת ממאמר שוודאי רובכם זיהיתם, שפורסם בתאריך שלא מצאתי, בעיתון שאינני זוכרת, על ידי אדם שלצערי אנחנו לא יכולים לשכוח- כן כן, יאיר לפיד.
אז לא מדובר פה בעוד מאמר שמכוון להקיז את דמו (אם כי השבוע שהיה בהחלט מדגדג לי את האצבעות) ובכלל לא התכוונתי שהוא יהיה כזה משמעותי בו, אבל מכל הכותבים הידועים לי, יאיר לפיד הוא הכי אובססיבי.
אובססיבי למה?
להגדרות. ולא לסתם הגדרות- להגדרת הישראליות.
מיהו ישראלי? ("אנחנו גם וגם"), מדוע אני ציוני? ("עברית היא השפה בה אני מודה לבורא עולם וגם מקלל ברמזור. הנודניק שקורא לי "אחי" הוא באמת אחי.....") ולמה לעזאזל הקשבתי לביבי?!?
סתם. את האחרון אני הוספתי (האמנתם לרגע, לא?)


אז כמו שאמרתי- יש בי חשק רב לעשות עוד קצת טיזינג לאדוני שר האוצר, אבל הפעם אתמקד בנו. באובססיה שלנו (שהוא מייצג יותר מכל, אבל היי! אנחנו הצבענו לו) להגדיר את עצמנו כישראלים, ומה זה אומר בעצם.
אז דוגמאות רבות מספור יש לי להגדרת הישראליות- החל מ"חייל", "לוחם" דרך האחד שהוא גם, וגם...(גם כועס על שליטי המדינה וגם שולח את הילדים שלו למות למענה/ם. גם מפגין נוכחות במחאת האהלים, וגם מצביע ליאיר לפיד) ועד למורה שלי לנהיגה (הדוגמא החביבה עליי במיוחד) שיושב ומקטר על האתיופים, החרדים, המזרחים, המובטלים, שהורסים את המדינה וגובה ממני 120 ₪ על שיעור (ועוד שיעור, ועוד שיעור ועוד שיעור אחד לפני הטסט שפתאום נזכרנו ללמד איך חונים), אבל אף לא אחת מהדוגמאות האלה מתיישבות לי עם איזושהי מציאות (מה שכן, יאיר לפיד מאד מרגש בדבריו ולכולנו מתפתחת מועקה חמודה בגרון).
למעשה, כבר המון זמן אני מסתובבת עם התחושה שאין דבר כזה "ישראלי". כלומר, יש. אנחנו כאן ואנחנו אפילו די מוצלחים, אבל הגדרה בסיסית שאנחנו כל כך מחפשים, עמק שורשי למושג "ישראליות"- זה אני לא רואה (אלא אם אתם מדברים על מילה נרדפת ל"גזענות" כי זה יש לנו בשפע). חוץ מהקשר ההיסטורי היהודי (שיש לו חשיבות רצינית), אין לסבתא שלי מן הצד האחד ולסבתא מן הצד האחר שום דבר משותף (מלבד נכדות מוצלחות כמובן) שקשור להווה.
כאן יכנס יאיר או איזה עיתונאי מתוק-מתוק ונימוח אחר ויגיד שזוהי בעצם הישראליות כהווייתה, ה"גם וגם", הערבוב המיוחד הזה. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו. ובכן, הערבוב הזה בעיקר מכיל את הכפייה האשכנזית שהוכלה כאן בראשית שנות ה-60, כלפי העולים המזרחיים, וגם אלו שכבר היו כאן עוד לפני, כלפי העולים מאירופה בעליות שלאחר השואה. הערבוב מכיל את ההבנה המאוחרת (מאוחרת מידי!!) שצריך לאפשר למזרחיים להביע את תרבותם, ובעקבותיה את ההפקרה של השכונות האתיופיות והרוסיות מהעליות היותר מאוחרות. הערבוב מכיל את האירופאיות שאנחנו כל כך אוהבים. צפון תל אביביות וירושלמיות, דרום תל אביביות ואפריקאיות, מזרחים, אשכנזים, ערבים, כולנו ישראלים.
כמה מקסים.
להזכירנו- מדרום מצרים ומצפון סוריה ובצדדים יש עוד כמה מדינות שהמשותף להן הוא המזרח התיכון. הן כולן שם, כולן על לוח המשחק, רק אנחנו עוד לא קלטנו איפה אנחנו יושבים. (רמז- במזרח התיכון).
אני מייחלת ליום בו נפסיק לחפש את גבולות ההגדרה שלנו כעם ישראלי- מנותק מהקרקע עליה הוא יושב, ונסתכל על הגבולות הפיזיים, מבט של כמה רגעים יזכיר לנו דברים ששכחנו שנים, ואולי יעזור מאד לעיתונאי החתיך של המחר להגדיר סוף סוף את הישראליות.
מבט חטוף: בדואים, שפה ערבית. (בסה"כ החליפו את המקומות של ב' ור'), נוצרים ומוסלמים, פלגים דתיים. הצבע קצת כהה, אבל לא ממש. יש ג'ינג'ים ויש שחרחרים ובלונדיניות (אם דאגתם), או אם לצטט את הסרט הכמעט אהוב עליי (מלך האריות 2) אז- "הם? אנחנו? תסתכל עליהם. הם אנחנו!" (קיארה, לאבא סימבה אם אינני טועה). השורשים ההיסטוריים שלנו, כעם (העבריים אם תהיתם), נטועים בהיסטוריה המשותפת שלנו- 2000 (בערך) שנות אחורה. היסטוריה כנענית, מזרח תיכונית. אין ספק שברבות השנים ההיסטוריה, כמנהגה, השתנתה והתפתחה ונוספו לה עוד כמה קמטים וסימני גיל, שהם חלק מהווייתנו (אני מדברת על כל מה שקרה לאחר גירוש ספרד, על הפיצול, על השינויים מהתקופה המודרנית שבעטיים נחלקנו ל"מזרחים" ו-"אשכנזים") אבל הם לא המרכז.
המרכז חברים, הוא איפה שאנחנו היום. ואנחנו במזרח התיכון.
מצד שני ככה תמיד היינו, זרים ליבשת. עוד מימיו של אברהם באור כשדים. האם זה עניין של בחירה? אני חושבת שהיום העולם במקום אחר. המזרח התיכון במיוחד. אז אמנם ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל דמוקרטיה במצרים עוד לא הייתה (וגם פייסבוק) ובכל זאת אני מאמינה שיש כאן פתח לבחירה אמתית, לא להיות זרים למקום בו אנחנו חיים.
מה שהדליק אצלי את הנורה של המאמר הזה הייתה התכתבות תמימה לכאורה בפייסבוק, עם מכר שטייל איתי באתיופיה.
יש בי קנאה רבה באתיופים- הם אמנם מרגישים מקופחים, ופיזית הם אכן. אבל לפחות תרבותית עזבו אותם לנפשם. בעוד שאת אימא שלי ואת שאר הדודים שלי לימדו יידיש בביה"ס היסודי,  ואותי הותירו ללא שפה שניה (הטוניסאית כבר לא שגורה בפי אף אחד), האתיופים, בחלקם הלא מבוטל, רכשו את האמהרית בבית. אני מרגישה מקופחת תרבותית, התרבות הטוניסאית זרה לי, ואוי כמה שהייתי רוצה להזדהות עם השיר "הביתה הלוך חזור" של עידן רייכל כמו שהם יכולים. להיות חצויים ולחשוב על מה היה קורה לו נשארנו באתיופיה. ממני המחשבות האלה נגזלו בשל "כור ההיתוך" הישראלי. הרצון לייצר ישראליות, מכובסת, שקרית. זרה לרובנו. הישראליות שנוצרה היא תרבות חלולה מכל תוכן. היא ערבוב של כל כך הרבה דברים אבל מרחפת מעל הכל בצורה רדודה ושטחית. לא תרבות עמוקה, שורשית. העבר שאנחנו לומדים בביה"ס הוא עברינו האירופאי, וההווה, טוב, עינינו נשואות למעלה, למרומים. אל אבינו מלכנו, ארצות הברית.
אין פה כנעניות, מזרח תיכון. רק אירופה בכאילו והמון גזענות.

אולי חוץ מאהוד בנאי (ותראו לי אחד שלא אוהב את אהוד בנאי).

אמיר, הידיד המכותב כתב כך- " לפעמים אני מרגיש שעושר גדול נמנע מאתנו, שיש משהו מרושש ומרדד בלאומיות, שדורשת מאתנו להיות בני בית רק במקום אחד, בשפה אחת ובתרבות אחת. בעצם, בדרישה לבחור מבלי באמת שניתנת לנו האפשרות לבחור, נמנעת מאתנו הפריווילגיה הנפלאה מהשיר - ״עכשיו אפשר לבחור״. אולי לכן רבים מאתנו יוצרים לעצמם בתים חליפיים במקומות אחרים, אף על פי כן, עשרות ישראלים הולכים הלוך חזור בין ישראל ואירופה או ארה״ב. "
אני לא בטוחה שמסכימה לגבי הרישוש והרידוד שבלאומיות אחת, כל עוד היא אמתית והולמת את המקום בו אנו חיים. אבל לכל השאר אני בהחלט מתחברת.
אולי האובססיה שלנו להגדיר נטועה בעובדה שאנחנו לא מקבלים את עצמנו. כמו ילד חסר בטחון שמחפש גבולות הגדרה ברורים. 
מי אנחנו? מזרח? מערב? אנחנו פולין וגרמניה? רוסיה? אתיופיה? צפון אפריקה? באנו מכל הארצות שרק אפשר (גם ארגנטינה בעסק), ולא הצלחנו לייצר כאן משהו אחד: ישראליות.
האם זו חובת המציאות? לדעתי לא. אין לי צורך בהגדרת הישראליות שלי. הצורך היחיד הוא להבין איפה אנחנו עומדים, אולי גם פחות נפחד ממה שנגלה, שברגל אפשר להגיע למצרים, לסוריה, לירדן. הרבה יותר קרוב מלונדון.
במקום לשאת עיניים אל אירופה וארה"ב, בואו נייצר כאן משהו אחר- מחובר.
ואם בכל זאת כל כך לחוץ לכם להגדיר ישראליות, ובדיוק רב- לכו לצפות הערב בעבודה ערבית.
 
ועוד אנקדוטה קטנה- https://www.youtube.com/watch?v=r4r7I5Owkho
סתם בשביל הכיף