לא הכי מתוק שבעולם, אבל זה מה שהייתי אומרת לך אם היית מחבק אותי שוב. אם היינו סוגרים את כל השנה האחרונה בתוך כמוסה וזורקים לים או שורפים באש או משהו.

המבטים שלך. המבטים החדים, הביקורתיים שלך עדיין עולים לי בחלומות. האכזבה בעיניים שלך, היאוש. 

מתי הספקת להתייאש ממני? הרי הערצת אותי בכנות גמורה כל כך. אהבת כל דבר בי וכל דבר שעשיתי, מתי לעזאזל זה נגמר? 

מתי החיבוק שלי הפסיק להיות הדבר הראשון שחיפשת בכל בוקר?

מתי הפסקת לחפש בנואשות את השפתיים שלי ברגע שהיית נכנס הביתה? 

ואיך לא שמתי לב לזה? להתרחקות שלך, להתרחקות שלי שגרמה להתרחקות שלך. או לפחות זה מה שאמרת. האם באמת התרחקתי ממך? האם באמת הייתי כל כך שקועה באבל שלי ובדיכאון שלי שהרחקתי אותך מעליי מבלי לשים לב?

 

הוו בייבי שלי, הדבר האמיתי היחיד שהיה לי במשך שנים ועכשיו החודש ה12 שכבר אין לי. 

לא משנה כמה פעמים ביקשתי סליחה,כמה התחננתי שתבין, שתשכח, ששנינו נשכח. כלום לא עזר. 

זה נגמר לך. האהבה הגדולה שהיתה לך אלי נגמרה. 

ואני יושבת עם עצמי, מכונסת בתוך הספה, לבושה בטריקו השחורה הגדולה שלך, מקופלת, רגליים לחזה, ידיים מחבקות אותן, מנסה להסניף את הריח שלך. מנסה ומנסה כאילו אני אשכרה אוכל להריח איזשהו זכר ממך, הרי כיבסתי את הטריקו הזאת כל כך הרבה פעמים. כל כך הרבה פעמים מצאתי בה נחמה בלילות מלאי הבכי שלי ב12 החודשים האחרונים. 

 

"אני אוהב אותך כשאת צוחקת, ואני אוהב אותך עם שמש באישונים. וגם כשאת נוחרת בלילה מפלצון קטן שלי, וגם כשאת מדברת לעצמך במטבח ואת חושבת שאני לא רואה. אני אוהב אותך כי את שלי"

ואני עדיין שלך. 

אבל אתה כבר לא שלי.

 

ואני מדמיינת את הדלת הזאת נפתחת ואותך נכנס עם שיער רטוב ופרוע מגשם כמו אז בפעם האחרונה שנכנסת בדלת הזאת, ותספר לי על היום שלך, ואיך הגשם תפס אותך פתאום על האופנוע. ולא מה שבאמת קרה, לא את מה שהשאיר אותי שם על הרצפה באותו לילה, ספוגה מדמעות. 

והדמיונות שלי מתערבבים עם ויסקי ועם עשן של סיגריות ואני סתם בוהה. 

 

פעם היתה לי אהבה, והאהבה הזאת היתה כל האהבות שיכולות היו להיות לי באדם אחד.

פעם היתה לי אהבה, ועכשיו אני סתם.