הרעיון הלאומי החל יחסית לא מזמן. עד המהפכה הצרפתית אנשים יכלו להתייחס לעצמם כנתיני ממלכה מסויימת, כנאמני מלך מסויים, אך לא כלאום . אזרחים לא רצו שיכבשו אותם מפני היחס של השלטון הזר, החוקים שהוא יכוף או המיסים שהוא יתבע. אבל אם הכובש נצפה כנדיב יותר מהמולך הנוכחי אף אחד לא היה אומר שהוא לא רוצה כיבוש מפני שהוא בעל לאום מסויים, וכבעל לאום זה הוא רוצה שלטון לאומי עצמאי. כשאנו מדברים על לאומיות אנחנו מדברים בדיוק על זה. התפשטות הרומנטיקה, במובן המקורי של המילה (הדגשת הדברים הרגשיים והערכיים) הוא שהוביל אל הלאומיות. במשך הזמן התבטלו המעמדות , אנשים לא הופלו על בסיס דתי, פועלים לא הופלו לטובת החקלאים וכד'. כל דבר שהביא לשינוי בין אנשים הוא שהוביל לאיחוד בתוך כל קבוצה, וכשהשינויים בוטלו היה צורך למצוא קטגוריית קבוצה אחרת. הקבוצה שנמצאה היא הקבוצה האתנית. אמנם מאז ומעולם אנשים ראו את השינויים האתניים ביניהם, אך לא ייחסו לזה חשיבות עליונה, מהפכת פבואר בצרפת, שבו הודח לואי פיליפ על ידי ההמונים ב1948 התחילה לגלגל את הגלגל לכיוון הזה. כבר באותה שנה החלה תופעה שנקראה "אביב העמים". עמים רבים ברחבי אירופה החלו במהפכות נגד השלטון המקומי למען קבלת עצמאות לאומית. אף לא אחת מהמהפכות לא הצליחה, אך ניצוצות הלאומיות לא כבו, ובמשך המאה ה19 קבוצות אתניות התאחדו, וקיבלו עצמאות. שני עמים פיגרו במקצת מהמגמה הכללית, היו אלה יהודים וערבים. היהודים, אף שהיו באירופה לא התאחדו לעם, זאת מפני שהיו פזורים כמיעוטים בכל המדינות, ולכן בשלב שהוחלטעל אמנציפציה ושוויון, היה זה בשביל היהודים לא עילה להתאחד, אלא עילה להבלע בעמים שבתוחם ישבו. הערבים איחרו להתאחד אך מפני שרעיון הלאומיות התחיל באירופה, והערבים חיו בתחומי האימפריה העות'מאנית, שכללה את מדינות ערב וצפון אפריקה. ב1884 אוחדו חלק מיהודי מזרח אירופה, שהיתה אז בתחומיה של רוסיה, בתנועה לאומית שנקראה "חובבי ציון", ב1897 נוצרה התנועה שהתמודדה עם המשימה בהצלחה- תנועת הציונות. במהלך השנים 1881-1892 היגרו כ45000 יהודים לארץ ישראל במסגרת העלייה הראשונה. לא היתה אז לערבים זהות לאומית כלשהי, והסכסוך הערבי-ישראלי אמנם התקיים אך מפני השוני הגדול במנהגים התרבותיים של שני העמים בנוגע לאדמות , מרעה וכד'. בעלייה השניה עלו מספר דומה  של יהודים לא"י, בין השנים 1904-1914. ב1914 החלה מלחמת העולם הראשונה ושערי רוסיה והאימפריה העות'מאנית נסגרו. ב1908 החלה מהפכה באימפריה העות'מאנית. תנועה לאומית טורקית  שנקראה "הטורקים הצעירים" הדיחה את הסולטן הנוכחי עבדול חמיד השני  על שלא פעל כראוי להצלת האימפריה המתפוררת (עוד מסוף המאה ה16 היתה האימפריה במגמת התפוררות, והחל משנת 1808 היו המושלים שלפני עבדול חמיד השני מתקינים רפורמות לתיקון האימפריה). הממשלה החדשה היפלתה את כל נתיניה הלא טורקים. כתוצאה החלה להתעורר גם בקרב הערבים תחושה לאומית. בתחילה רובם היו בעד לאומיות ערבית כוללת- כל העם הערבי הוא עם אחד וראוי למדינה אחת גדולה משלו. אבל היו גם לאומנים מקומיים, שדגלו באיחוד העם המקומי. אלה זכו גם לראות בפועל כפיהם (למניעת מעצמה ערבית ענקית פעלה צרפת אחרי מלחמת העולם הראשונה). גם בארץ ישראל החלה לאומיות ערבית באותה תקופה. הלאומנים ה"מקומיים" ראו עצמם כעם פלשתינאי כבר אז. מה שקרה למעשה הוא ששתי תנועות לאומיות יחסית חדשות החלו לטעון בעלות על אותה חלקת אדמה. האם נאמר שנכון לתת את האדמה ליהודים, שזו אדמתם שלהם עוד מלפני 2000 שנה, או לפלשתינאים, שהם העם השוכן בה כיום, לעומת ישראל שהיו היו שם לפני 2000 שנה? האם נאמר  שהאדמה שייכת ליהודים, שהקימו את התנועה הלאומית ראשונים, או לפלשתינאים, שבטענה הלאומית שלהם מבקשים את האדמה שבה הם יושבים, כמו כל תנועה לאומית, ולא מבקשים אדמת זרים? האם נאמר שעצם הטענה הלאומית אינו דבר נכון ותקף, כי אין לייחס חשיבות לגזע האתני לקבלת עצמאות, ורק היהודים צריכים לעלות לארצם לצרכים משיחיים, או שמא מן הדין שכל אומה תקבל עצמאות לעצמה, כמו שקיבלו לבסוף כל האומות באירופה, ואם כן גם אם לא היתה מתעוררת אצל הפלשתינאים תודעה לאומית בכלל הם היו זכאים לקבל עצמאות באדמתם מן הדין? על שאלות אלו לא באתי לענות, אלא רק להבהיר את מצבה של הלאומיות הפלשתינית, והסכסוך עחל בסיס לאומי עוד בשנות העלייה השנייה- הרבה לפני קום המדינה