חופשת הפסח הסתיימה, אחרי החגים הגיע. אחרי שבוע וקצת יותר שנחתי משגרת העבודה היומית, הלחץ שאינו מרחם, הגיע הזמן לחזור לכל זה ובגדול. כעת אני לא בבית הספר שאני יכולה לתת פוש אחרון לפני התעודות, זו גם לא חופשה לפני תחילת סמסטר, אלו הם חיי. שבוע החופש הזה גם הוא לא ממש היה מתנה וכעת נותר להתמודד עם המטלות היומיומיות שפשוט אינן מוותרות לי.
הבוקר, כשהחצי ואני שמנו את הקטנה בגן, הרגשתי כאילו שום דבר לא השתנה ובכלל לא חזרנו מחופשה. הפקק הקטן שוב היה על הכביש, הקטנה נכנסה לגן כאילו רק אתמול הייתה שם בלי שום חופשה ארוכה. גם החניה בעבודה חיכתה לנו במקומה, האנשים נראים אותם אנשים, אולי טיפונת עייפים פחות, קצת מעופפים, מנסים להתניע ו"להרביץ עבודה", נזכרים בכל המשימות ומגיעים לישיבות שזומנו עוד לפני החגים.
היו קצת ילדים בעבודה, חלקם קיבלו עוד יום במתנה, הפעם הם היו שקטים יותר, בלי ריצות במסדרונות, בלי צרחות ולא שמעתי אפילו משפט אחד של "אמא משעמם לי" כל הילדים פתאום כל כך טובים, שוברים סטיגמות?
בערמת המיילים שחיכתה לי ממש לא ידעתי ממה להתחיל, אלה שלפני החגים? אלה של הבוקר? או אלה שאני צריכה לשלוח בעצמי? עוד יום עבודה.
וב16:00 בדיוק, ממש כמו בשגרה העברתי כרטיס ויצאתי לדרכי, נכנסתי לאוטו בדיוק אחרי שנגמרו החדשות והפרסומות, ממש כמו שאני אוהבת, נסיעה של דקות אחדות שתבטיח לי מקסימום שירים טובים, בשעה הזו הם תמיד מעולים.
אני מתפנקת עם גאנז אנ רוזס ומגבירה קצת, השיער קצת מתפרע ואני משתוללת מאחורי ההגה. הקטנה כבר מחכה לי בגן, אנחנו שוב הולכות לגן שעשועים, בבית היא שוב מבקשת אורז עם בשר ואחר כך מעדן, באמבטיה היא שוב עושה לי משחקים ונרדמת עם חיבוק ונשיקה.
ושוב בעשר בערב, את מבטיחה לעצמך שעוד דקה כבר תלכי למיטה ומושכת עוד שעה... כזו היא... שגרה.