תכלס', פסח הוא חג קצת מוזר, לא אוכלים חמץ ומנקים, איזה חג של יקים פולנים! ובנינו, מי שחולה ניקיון באמת הוא יותר עדות המזרח, אבל בלי ענייני עדות וכאלה עכשיו, פסח מגיע וכחלק מההכנות המפורשות והברורות ביותר לחג זה הוא ניקיון הבית מפני חמץ ואצל היהודים לא מנקים רק מסיבה אחת וזו גם הזדמנות נהדרת לחידושים, סידורים שלווא דווקא קשורים באותו לחם ומוצריו הטעימים.
ערב שישי, שוב לא הספקתי לנקות והבית הפוך. עם פעוטה שובבה שיודעת להפוך היטב את הבית ולמעוך את הבמבה על הרצפה כאילו מדובר בגת ענבים, אין מה לדבר, ניקיון וסדר פסח חייבים לעבור בביתנו. וכך יצא שניצלתי את ההזדמנות בעת שהוריי לקחו את הבנדיטית אליהם לישון בסופשבוע.
היו לי שפע תכניות לערב שישי זה, לנקות לא היה ביניהם, את זה חשבתי שאספיק קודם, אז חשבתי. עוד לפני שהקטנה יצאה מהבית מחבקת את סבא שלה, התחלתי להרים ולסדר דברים בבית בעוד החצי נלחם בחדר שלה לסדר את כל ערמות הצעצועים והמשחקים וגם לנסות למצוא אולי את שאריות הכביסה שלא הספקתי להעביר למכונה.
שקט בבית, צביטת געגועים קטנה, כמה חשבתי לנוח בזמן הזה, על השעות שינה ואולי הלימודים ואולי שנצא קצת החצי ואני... זמן זוגי.. אבל לא... פסח בפינה והבית דורש מהפכה. וכמה דברים גיליתי וכמה שאני אולי שואפת לארגון וסדר אבל בפועל אני בלגניסטית לא פחות מביתי השובבה. מה עושים? מסדרים.
בזמן שאני אוספת את ערמות הכביסה מכל החדרים בבית, אני מתפלאת ומגלה עוד ועוד פרטי לבוש שקניתי ולא לבשתי או כאלה שהתלהבתי שהם עוד עולים עלי אחרי הלידה אבל אני בכלל לא לובשת אותם. בקושי רב, הצלחתי להעיף כמה דברים לפח. בצביטה קלה, אבל אין ברירה. אני אוגרת לא קטנה. כשהגיע הזמן להעביר את הכביסה הנקייה לארונות, כן יש גם כביסה נקיה! גיליתי שאין לי כל כך מקום ונאלצתי לחפור, מה צריך ומה לא, מה להעביר לאגור לעוד שנה ומה בכל זאת אפשר להעיף לפח.
יש לי בעיה עם הדימוי העצמי שלי, בגדים מלפני ההיריון הם כמו יעד בשבילי למרות שחזרתי למשקל ולגזרה, אני כבר לא לובשת אותם אבל הם שם, בארון, מחכים לי לאות גאווה "עשית את זה אימאל'ה, את שוב רזה" אז אולי לא כזו רזה כבר, אלא "נשית" אבל ראבק... אני אומרת לעצמי.. תזרקי כבר את הבגדים וזרקתי. מחייכת לעצמי בעת כתיבת שורות אלה. לפעמים כל כך קשה לוותר על דברים שרק אני יודעת על חשיבותם וקיומם אבל בפועל לא משתמשת בהם, ואז אני מגלה שאין הבדל בכלל אין אם זה בפח או מונח בארון והפעם, כבר אין ברירה בארון אין יותר מקום, הצלחתי לזרוק.
בזמן שאני התעסקתי בכביסה החצי היה עסוק בלעלות את חשבון המים ולשטוף את כל ערמות הכלים שהצטברו, מתי אצליח להתמיד להשתמש במדיח? לא נורא, בשביל הספורט, שפע סירים, צלחות וכפיות נשטפו וכמה דברים אף נזרקו לפח ע"י החצי. יש! הצלחנו לזרוק! הקושי הזה.. להיפרד מדברים. אוף.
בעוד אני מטיילת בין החדרים תוהה מה עוד אפשר לזרוק אני קולטת את החצי מוציא מהחדר של הקטנה שקית עם דברים שאינם בשימוש, נשברו או שאנחנו ממש ממש לא משתמשים בהם יותר ובספק אם נשתמש בעתיד. הוא זורק! איזה אומץ! חייכתי לעצמי וגם נצבט לי הלב. להיפרד מהשטויות האלה שעלו לנו מלא כסף ומצד שני, כל כך כייף בלעדיהם, הרבה יותר אוורירי ומרווח.
השבת כבר נכנסה, בעוד אני מקפלת עוד כביסה בחלון ממול רואה בבניין ליד משפחה שמתיישבת סביב השולחן, קידוש, יין, חלה. חוזרת לכביסה. זה ערב מוזר, מחשבות על להיות דתיה לרגע עולות בי, כך אהיה מחויבת לנוח ולא לנקות בשבת וגם שוב לא אשכח להדליק נרות.
חוזרת לכביסה, החצי בנתיים מוריד את הזבל. כן זה אנחנו, הזבלנים בשבת שהחליטו לנקות דוקא עכשיו. מטאטאת בחדרים וגם שוטפת, מגלה את הבית מחדש, זרקנו שפע דברים ויש עוד הרבה עבודה עד פסח, בספק אם נספיק ונאגור מספיק כוח להיכנס למוזה הזו שוב.מסתבר שזה פרויקט יותר גדול ממה שחשבתי וטרם הפעלנו את שואב האבק ועברנו בחדר העבודה, שם בטוח נמצא עוד מציאות לזרוק.
לרגע לא שוכחת, אנחנו ישראלים, כמה שאנחנו זורקים אנחנו גם קונים מחדש ואוגרים את הישן. ופסח, צריך לפחות פעם בשנה להעיף את הישן כדי שיהיה מקום לחדש. לפחות התחלנו, פסח... חכה רגע, אל תריץ כל כך מהר את הזמן... יש לי עוד שפע חמץ במזווה שאולי יאכל עד החג ואולי יישאר במקומו כפי שהוא עכשיו ולא מפריע במיוחד לאף אחד...לזרוק אוכל? זה לא פג תוקף... עד כאן !אומרת האלכימאית, יש גבול לשיגעון שבלזרוק, בטח שלא חמץ...