על מחלות ילדים אני יכולה לחפור ולדבר עד מחר, מספיק ביקור קצר בגן שעשועים שליד הבית או בקופת חולים כדי לחבר שתי אימהות לילדים חולים. כל אימא תדע ל"התפאר" ברשימת המחלות המוזרות שילדיה חטפו, על ההקפצות למיון ושלל התרופות והמינונים שהן כבר יודעות לתת לבד אבל חוזרות לרופא רק בשביל המרשם. כל אמא כבר עשתה סטאג', היא יודעת יותר טוב  מכל אחד בעולם מה יש לילדיה ומה הם צריכים.

למערכת הרפואה בישראל יש בעיה, אין לה אמון במטופלים שלה, בייחוד כשמדובר בילדים ואימהות. למען הסר ספק, אני אימא די שאננית לעיתים, לא קריזיונרית על בריאות ילדתה ולא נטרפת מכל מכה ועליה בחום אבל לעיתים, יש מקרים קיצוניים יותר, בהם אני תופסת את הראש וצריכה את הבדיקה של הרופא שיכוון וייתן טיפול מתאים. אך אנו לא חיים בעולם מושלם ולרופאים יש נטייה לזלזל באימהות, שאנחנו דאגניות מידי, חוששות מידי, היסטריות, הוזות דברים ומגזימות.

ובכן רופאים יקרים, החותמת אולי אצלכם אבל הילדה שלי היא שלי ואני היא זו שמטפלת בה בסופו של דבר ומי שמכיר ויודע מה יש לה באמת זו אני וכשאני אומרת ומציינת עובדות על מצבה אתם מבקשים ממני להתעזר בסבלנות ושזה יעבור ופתאום לא כל כך ממהרים לתת אנטיביוטיקה ואומרים שזה "ויראלי" אני כבר תוהה, עד כמה הילדה צריכה לסבול כדי שתבינו שזה לא עוד וירוס והילדה עם דלקת ריאות.

סיפור המחלה של הקטנה החל עוד לפני כמה ימים, תוך 48 שעות הספקנו לבקר שלושה רופאים. שני הרופאים הראשונים התייחסו לילדה שהיא אולי מפתחת משהו וכנראה שזה ויראלי, לאף אחד לא היה חשוב החרחור והשיעול המעצבן שלה שאולי יש פה עוד משהו מעבר לחום הגבוה, ובשעת ליל הסדר כשהיינו במוקד, את המשפט על החשש לדלקת ריאות שרבב הרופא בכתב לא ברור ובכל זאת לא נתן מרשם לאנטיביוטיקה ולא המליץ על צילום חזה, רק על מעקב (ומה זה אומר לעזאזל?)

הבוקר כבר נשברתי, אני בעצמי כבר עייפה אחרי לילות ללא שינה ונדפק לי החג ולטפל בילדה זה לא קל בטח לא כשהיא חולה, חסרת תאבון, מקיאה ורוצה בעיקר חיבוקים והרבה ידיים ומותירה שני הורים חסרי אונים, בעיקר מפהקים ומבואסים בייחוד בחג הפסח המקסים ומזג האוויר האביבי הנעים.

אז יצאנו שוב לקופת חולים, הפעם הגענו לרופאת הילדים שפעם הייתה הרופאה שלי בילדות, הרופאה כבר ידעה רק בלהסתכל על הילדה שאולי אני קצת צודקת ויש פה משהו מעבר. חזרנו הביתה עם שקית הפתעות לאינהלציה ומוקסיפן לעשרה ימים נפלאים.

אז היא שוב חולה וסביר להניח שזו לא הפעם האחרונה, להבא אדע יותר להתעקש מול הרופאים שלא יותירו אותי חסרת אונים בערבי חג עם מערכת רפואית שאננה ולא מתפקדת רצה בין מוקד למוקד לחפש מי שיבדוק את ילדתי ולא יתן לי תשובות וטיפול עבורה.

מסקנות: אם יש ספק אז אין ספק, בערבי חג ולקראת סופי שבוע אם כבר נבדקים אצל הרופא שלא מתעקש ודי מעופף זה הזמן לשלב הבא ולבקש הפניה למיון. כן, זה לא נעים אבל תכלס בדיעבד, אם הרופאה הראשונה הייתה מאבחנת את החשש לדלקת הריאות ומציידת אותי בטיפול מתאים אני מניחה שהקטנה כבר הייתה מרגישה יותר טוב ואני אולי הייתי פחות עייפה.

ולא, אני ממש לא בעד אנטיביוטיקה ולא בעד לרשום את החומרים  האלה  ככה סתם. רק בריאות.