לפני שפגשתי את אותה אישה הגוף שלי היה מלא בסמים, והראש שלי היה צולל במן קווים צבעוניים ומסולסלים. 
כתיבה פסיכודלית קראתי לזה. ההרגשה הזאת שאתה מכניס את עצמיך לעולם כהה ומסדר שכל המראות מסביבך ינטפו עליך שעווה עצובה, והמוסיקה אצליך מתנגנת על תווי פיאנו עצורים, ואתה, לאט לאט מרכיב בעדינות אצבעות ומתחיל למלא דפים.

היא נעמדה על שפת הכביש כשעצרתי אותה, לצד בניין בית הארכה ברחוב הפושקינא שבעיירת אומן. היה לה כובע מבד, סוודר שכיסה חצי משיערות ראשה, הפנים שלה היו לבנות והלחיים אדומות.
בנימין, איש שהכרתי, שאל אותה לפני לעיסוקה, וכששמעתי שהיא אמרה לו שהיא סופרת ידעתי שאני חייב לדבר איתה.

זו הייתה תקופה טעונה, משבר כתיבה פקד אותי ומשורה לשורה העצבות הייתה מתגברת ומכסה בעננים שחורים כל דמות שהייתי כותב, עד כדי שהן היו משתלטות עלי, ובבקרים הייתי קם ללא שום חיות.
אותה גברת הייתה מופתעת שעצרתי אותה, ושאלה אותי בעיניה שנפקחו לרווחה, ומיד אמרתי לה שיש לי משבר כתיבה. משהו בפנים שלה התרכך והיא חייכה.
אני זוכר במדיוק את המילים שהיא אמרה לי "תשתמש בכתיבה כצינור מלמעלה למטה".
באותו היום הפסקתי לכתוב, זה היה קשה למנוע מעצמי להתעסק במשהו שהוא מקור חיותי, אבל ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. 

ככה עברה לה תקופה, חודשים ארוכים מבלי לכתוב אפילו שורה. ובכל הזמן הזה חיפשתי את הצינור שלי, המקום הנכון השמור לי שרק דרכו אוכל להתחבר ולהגשים את יעודי. 
היו ימים שרציתי לשאול אותה איך אדע שהגעתי לאותו מקום שנכון בשבילי, אבל לא היה לי איך ליצור קשר איתה.