ובכן, כולנו מכירים את סיפור בחירות 2015 וכולנו מכירים גם את סוף הסיפור הזה. לחלק זה סיפור עם סוף עצוב, ולחלק עם סוף שמח. ניתן להתווכח על זה.

למי מכם שזקוק\ה לרענון, הנה הסיפור על קצה המזלג:

בדצמבר אשתקד פיטר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את שר האוצר דאז, יאיר לפיד, ושרת המשפטים ציפי ליבני. צעד זה גרר אחריו תגובות קשות, גרם לפיזור הכנסת ופירוק הקואלציה ושלח את מדינת ישראל לבחירות שעולות לה (לנו) כ-2 מיליארד שקל, שנתיים לפני המועד המקורי.

במערכת הבחירות הזאת נחשפנו להכל: שקרים, השמצות, ליכלוכים, תככים, מזימות, ספינים, פאשלות, קריאות גזעניות, הכללות מימין ומשמאל וכמובן הרבה מאוד הבטחות. שוב. חלק מאיתנו ראו גם עוד דבר שלא היה במערכת הבחירות הקודמות: תקווה לשינוי. גוש המרכז שמאל אכן הרים ראש והראה שהוא עדיין קיים, ויצחק הרצוג, שעד אותה מערכת בחירות היה אנונימי יחסית, נתפס פתאום כאדם שעשוי להוביל את מדינת ישראל בארבע שנים הקרובות.

הרשתות החברתיות געשו במחאה נגד נתניהו ובעד ההתאחדות של לבני והרצוג, ורצף פליטות הפה של נתניהו, רגב, כץ ושטייניץ לא תרמו למגמה ההולכת וגוברת נגדם. גם סקרי החדשות והטלוויזיה הראו יתרון קטן אך משמעותי לגוש המרכז שמאל, המובל ע"י הרצוג, וחזו לא פחות ממהפך.

עד כאן על קצה המזלג.

אך ישנה תופעה בחברה שלנו המגיעה לשיאה באירועי בחירות, ולאחרונה אני מרגיש שהיא הולכת ומתעצמת.

זכור לי שישבתי עם חברים מול הטלוויזיה בזמן ששידרו את עצרת התמיכה של גוש המרכז שמאל. חבריי, המכירים את השקפותיי הפוליטיות הנוטות שמאלה, ישבו וגידפו את מסך הטלוויזיה, משתמשים בביטויים חביבים כגון: "שמאלנים זונות! בוגדים! לכו לעזה! עאלק 'מחנה ציוני!'"

ואני מסתכל עליהם בשוק ושואל אותם: "אתם מבינים שאתם מקללים אותי? מקללים אנשים כמוני וכמוכם? מאיפה החלטתם שהם בוגדים ולא ציוניים? מאיפה השנאה הזאת?"
כמובן, שהם פטרו אותי בנדנודי ראש ומילמולים כמו: "אתה לא כמוהם" ו"זה שונה לגמרי"...

אבל האמת היא שזה לא שונה. לא שונה בכלל. אבל הבלגתי. בכל זאת - הפוליטיקה במדינה שלנו מאוד טעונה, לא?

ואז הגיע יום הבחירות.

באותו הזמן הייתי בתפקיד קרבי ופיקודי בצבא. אני, כאדם בעל זהות ודעה מגובשת, לא מתבייש בנטיותי הפוליטיות ובערכים בהם אני מאמין, ואומר לכל מי ששואל: "הצבעתי למחנה הציוני". אך מסתבר שלהיות מפקד בקרבי ולהצביע למחנה השמאל זו תעלומה בשביל הרבה מחיילי הצבא, ולחלק - בושה.

חלק מהתגובות שנתקלתי בהן היו משעשעות:

- "מה? אתה שמאלני?!"
- "כן. למה, מה הבעיה?"
- "אז מה אתה עושה בצבא? ועוד בקרבי? זה לא מפריע לך? אתה לא אמור להתנגד לכל זה? שלום? הסכם? נסיגה? התנתקות? התנחלויות? פינויים? אבו מאזן? רבין? שרון? מחבלים?" (וכך הלאה).

אך חלק מהתגובות היו קצת פחות 'מקבלות':

- "מה?! איך אתה יכול לאהוב את הערבים?! אתה בוגד?! איך אתה יכול למכור את המדינה שלך?! אתה לא אוהב את ישראל?! אתה רוצה לוותר על ירושלים?! מה, אתה לא יהודי?! סמולנים חארות!"

אלו תגובות שגרמו לקיטור לצאת מהאזניים שלי, בלשון ציורית. החלטתי לחקור יותר לעומק את הנושא.

ניגשתי לחבריי מהצבא ושאלתי אותם למי הם הצביעו. חלקם ענו ישר: "לבית היהודי". "לליכוד". "ישראל ביתנו". וכד'. סבבה אחי. הכל טוב.
אך חברים אחרים, חלקם קצינים ואף קצינים בכירים, התביישו לספר, מלמלו משהו כמו "מה זה משנה...", וניסו להתחמק! הם פחדו לספר למי הם הצביעו, כאילו מישהו ישפוט אותם לרעה! לאחר שהרגעתי אותם ואמרתי שהצבעתי ל'מחנה הציוני', הם ישר נפתחו והשיבו "גם אני הצבעתי ל'מחנה הציוני'!" או "אני התלבטתי ובסוף הצבעתי למר"צ".

ואני שואל את עצמי - איך זה יכול להיות שבמדינת ישראל שנת 2015, קצין קרבי בצבא מפחד להגיד למי הוא הצביע?! ולא, לא בגלל החוק הדבילי שאומר שאסור לדבר על פוליטיקה בצבא (מה שבכל זאת קורה), אלא בגלל שהם מפחדים ממה שיגידו, יחשבו או אפילו יעשו להם?! איך זה יכול להיות שראש ממשלת קורא לכמעט חצי מהעם 'אנטי ציוניים'?! איך זה יכול להיות שהמילה "שמאלני" נהייתה שם נרדף ל"בוגד", ומשמשת כקללה?!

באיזו עוד מדינה בעולם המערבי ציבור שלם ייחשב כבוגד אם הוא הצביע משהו טיפה שונה ממה שאתה הצבעת?! באיזה עוד מדינה מערבית ראש ממשלה יסית נגד ציבור שלם ויקרא קריאות גזעניות?!


אז בואו נבהיר משהו אחד לגבי המורשת המשפחתית שלי, והרקע ממנו אני בא:

סבא וסבתא רבא שלי עלו מגרמניה ושאר ארצות אירופה בתחילת המאה ה-20 והתיישבו בירושלים ובקיבוצים. גם שאר המשפחה שלי, מצד אמא ואבא, עלו בשנים האלה ארצה. הסבים שלי התגייסו לפלמ"ח ולמחתרות, שירתו כקצינים קרביים והתגייסו גם לשורות צה"ל לאחר הכרזת העצמאות. סב אחד נשאר בקבע, ושירת במטה של שרון במלחמת יום הכיפורים. הסב השני נקרא אל הדגל בעתות מלחמה.

הם היו שמאלנים.

דודים ובני דודים שלי שירתו בגולני, במודיעין, בחיל האוויר ובחיל הים ועוד בתור קצינים ומפקדים.

רובם היו שמאלנים.

אבא שלי התגייס לצנחנים לאחר מלחמת יום כיפור. הוא יצא לקורס מפקדים ולאחר מכם לקצונה. הוא השתתף במבצעים לרבות מבצע ליטני. הוא השתחרר כסגן, אך המשיך להתקדם בסולם הדרגות במילואים. לבסוף הוא פרש בדרגת סגן אלוף, ובתפקיד מפקד גדוד. כיום הוא מוכר כנכה צה"ל. הוא מתנדב בקהילה המקומית ובסוכנות היהודית. תמיד תיארתי אותו כמלח הארץ, אוהב טבע ועובדת כפיים ובעל ידע רחב ועצום בכל הנוגע להיסטוריה, יהדות, מלחמות, פוליטיקה וארץ ישראל. הוא ללא ספק אחד מהאנשים המדהימים ביותר שיצא לי להכיר.

והוא שמאלני.

אחי הגדול היה גאון בכל הנוגע למחשבים, מתמטיקה ומדע. הוא גם היה פעיל חברתי, במיוחד בתנועת הנוער העובד והלומד. הוא עשה שנת שירות ולאחר מכן התגייס לתפקיד קרבי, יצא לקורס מפקדים וסיים את שירותו בתור מפקד קרבי. הוא לא הלך למודיעין או לחייל אחר בו יכל לפתח את עצמו באופן אישי, אלא בחר בשלוש שנים קשות בו הוא מוותר על עצמו.

הוא שמאלני.

לאחר סיום המכינה הקדם צבאית, התגייסתי גם אני, כמו שאר בני משפחתי, לקרבי. סיימתי קורס פיקודי, השתתפתי במבצעים, סבלתי, אכלתי חרא ושכלתי חברים. בכיתי על חבריי שלא חזרו מעמוד ענן והתייפחתי גם על אלו שלא שבו מצוק איתן.

אני ישראלי. אני אוהב חומוס, מתחבר אל הדגל וההמנון, עוקף בתור, הולך עם סנדלי שורש ומכנסיים קצרות,  בוכה בימי הזיכרון, עומד בצפירה, מטייל בארץ, מתנדב בקהילה, קורא ספרים ומתכנן לעסוק בחינוך בשנים הקרובות.

אני יהודי. אמנם חילוני, אך חוגג את החגים, מתעניין בהיסטוריה והמסורת שלנו ומקיים קבלת שבת יחד עם המשפחה המורחבת כל שישי.

אני ציוני. אני מאמין בזכותו של העם היהודי לבית לאומי ראוי בארץ ישראל. אני אוהב את הארץ הזאת, דואג לה וליושביה, שומר עליה ומסביר אותה נגד גורמים עוינים ברחבי העולם.

וכן - אני גם שמאלני. אני מאמין בדרך כלכלית סוציאליסטית, רווחתית וצודקת יותר. אני מאמין בערכי הדמוקרטיה והחופש, הפרדת הדת מהמדינה והסדר מדיני בו מדינת ישראל תשאר מדינה יהודית ודמוקרטית.


אז באיזו זכות אנשים בוחרים לקרוא לי ולמשפחתי בוגדים? באיזו עזות מצח, באיזו חוצפה ראש ממשלת ישראל קורא לי ולמשפחתי "אנטי-ציונים", ומסית ציבור שלם נגד ציבור אחר?! מי נתן בדיוק לאנשי ימין כאלו ואחרים את המנדט לקבוע מה ומי הוא ציוני?!