אולי התינוק נראה לכם  בובה טיפשה שלא מבינה כלום, ואולי אתם חושבים שגם אם יקרה משהו  התינוק לא יזכור את זה לטווח ארוך, ואולי זה אפילו נכון. למעשה בינקות התינוק לא מבין הרבה. במהלך השנה הראשונה הוא רק לומד יחסי סיבה ומסובב. "אם אכניס את הרגל לפה, תהיה לי תחושה נעימה של מציצה. אם אזרוק את הכפית על הרצפה היא תשמיע צליל נפלא". אולי דווקא בגלל זה אנחנו צריכים לחשוב קצת איך הוא מקבל את חוסר ההיענות שלנו. אם ילד גדול יוכל להבין ש"אמא לא הגיעה להרגיע אותי בפעם האלף כי היא היתה נורא עייפה בשתיים לפנות בוקר" (והאם ילד גדול באמת יקבל את זה?) תחשבו איך יקבל את זה תינוק בן כמה חודשים? הוא עוד רחוק מאד מלהבין  את נקודת מבטו של משהו אחר. תארו לעצמכם  את התינוק שלכם, לא יודע ללכת. לא יודע לאכול. לא מבין כלום בעולם הגדול. איך הוא יסתדר? איך הוא ישרוד ולו כמה שעות? התינוק בכל זאת נשאר בטוח בהישרדותו, וזאת בגלל סיבה אחת- הוא בטוח שהאם תספק לו את כל צרכיו ותדאג לו כשהוא יהיה צריך את זה. על זה מתבסס העולם שלו. הקיום שלו. עכשיו תחשבו מה קורה כשהוא מרגיש מצוקה. לא משנה אם הוא רעב או עייף או נבהל, יתכן שהוא עצמו לא יודע להבחין במקור המצוקה, אבל הוא מרגיש מצוקה, ומיד פונה למבטח ההישרדות שלו- האמא. אמו עייפה מאד, או רוצה לחנך אותו שלא יהיה מפונק. מה הוא מרגיש? הוא לא מבין מדוע היא לא באה, הדבר היחיד שהוא יודע הוא שהדבר היחיד שהוא סמך עליו, שביסס לו את ההרגשה שהוא יכול להסתדר בעולם הזה- מתמוטט לו מול העיניים.  כן, הוא יפסיק לבכות עם הזמן, אבל לא בגלל שהוא יהיה "פחות מפונק" והוא לא יכנס למצוקה כשיהיה לבד או כשיקחו ממנו את הדובי, אלא שהוא פשוט "יבין" שאין לו למי לפנות, שלאמו לא איכפת ממנו ואף אחד לו יעמוד לצדו כשרע לו. כן, הוא לא יזכור  את המקרה הפרטי שבו אמו לא נענתה לאותות המצוקה שלו, אבל ההרגשה שבני אדם הם אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם ואין מה לצפות מהם לעזרה תלווה אותו לאורך כל החיים. ועכשיו אשאל שוב, האם נכון לחנך את התינוק על ידי התעלמות מקריאותיו?