לנסוע לבד, לנסוע יחד - האהבה לנסיעות ולמקומות אחרים. הכיף שבנסיעות לבד וביחד אלו הדברים שאתה לוקח איתך הביתה מכל מקום חדש, איזו חוויה, איזה רגע מיוחד לך ולשותפיך לנסיעה, כמה מילים שמישהו אמר, תגובות למצבים, רגעי העייפות לאחר הליכות ארוכות, התפעמות מהנוף המרהיב והצחוקים שמלווים משהו באמת מיוחד שקרה לך. גם כשאתה נוסע לבד והחששות יותר גדולים: איך לתכנן טוב את הטיול, איך להיחלץ ממצבים מביכים, ההתבלבלויות הקטנות והגדולות, חוסר ההתמצאות ,עדיין התחושה היא מגניבה. אני זוכרת את בן דודי בטורינו באיטליה לפני 20 שנה בערך מסביר לי לשים לב לשלט "רומא" כי אם לא, הזהיר אותי את עלולה להגיע לנאפולי. פיספסתי, כמה צפוי. נשים זקנות לבושות בשחור הביטו בי ללא יכולת לדבר איתי ונדו בראשם "נאפולי". וכך המשיכה הרכבת לדהור לעיר ממנה חששתי וכשהגעתי לרציף היא נראתה כאילו החצר האחורית של שום מקום, מלאת לכלוך וואנשים עם שלטים המורים על פנסיונים נידחים ולא נקיים. ישנתי בפנסיון כזה, חובקת בחוזקה את הפאוץ' של הכסף ומתעוררת הישר לתוכנית הבאה בראשי לחזור לארץ. למרות הסיום הצורם, הדרך מוינה למילנו ברכבת הלילה היתה מדהימה. ישנתי באותו תא עם סטודנטית אוסטרית יפיפיה ונשבענו לשמור על קשר שלא קרה כצפוי. נהניתי לפגוש בבן דודי ולמרות שהקשר איתו בארץ לא היה הדוק במיוחד, בחו"ל הרגשנו קרובים. הנסיעה שלי בגיל 16 לגרמניה היתה הראשונה והארוכה ביותר שהיתה לי לבדי. ביקרתי חברה שהיתה בשליחות עם משפחתה והיא חזרה איתי לארץ בחודש האחרון של הקיץ. זו היתה התנסות מדהימה עם אורח חיים שלא הכרתי. לחמניות מרוחות בריבה בבוקר וחלב שחיכה מחוץ לדלת, עם כל החוויות שנערה ישראלית חווה במתחם האמריקאים בבון בגרמניה, עם הנסיעות בטרולי ובאוטובוסים, עם הצחוקים של בני משפחתה מלאי ההומור . התקופה שבה קורבנות השואה ורודפיהם היו נוכחיים וממשיים יותר. הפעם הראשונה שהגעתי לגרמניה הצטמררתי למראה המגפיים השחורים של השוטרים בשדה התעופה והסירוב המוחלט של חברתי לקום בפני זקן בנסיעה באוטובוס כי אולי הוא נאצי לשעבר. מאז הנסיעות שלי היו במסגרת עבודתי כדיילת באל על וקצת אחרי. עכשיו אני יכולה לחלום על התקופות הללו בערגה. מעבר ל"ניקוי הראש", חשבונות הנפש למינהם, אוירת השחרור מהלחצים היומיומיים המלווים אותנו בארץ הקודש, המשמעות החשובה בנסיעות היא ההתנתקות מהחיים לכמה ימים. לפתע אתה מרגיש חי באמת, כאילו תחושת הזמן מקבלת מימד עמוק יותר, מעצים ומחזק. לא הרגשתי הקלה והתלהבות מהחזרה לארץ אלא ההתרגשות לספר לקרובים ולחברים מה עברתי שם בצורות החיים האחרות האלו במרחק כמה שעות טיסה. חרטה קטנה יש בליבי שלא נשארתי לעבוד עוד עונה אחת באל על. בתקופתי בשנות ה90 היו חסרים כמה מסלולי טיסה שיש היום, אבל אף אחד לא יכול לקחת ממני את החוויה האדירה בהבאת מאות אלפי עולים מרוסיה לישראל. נוסעים עייפים, טרוטי עיניים שהגיעו לטיסה לאחר שעות ארוכות נסיעה ברכבות, חלקם עם כלבים קטנים מיוחדים בידיהם, עייפים מכדי לדבר, לחייך, מלאי חששות מהלא נודע הצפוי בישראל. ילדים מתרגשים שותים בירות קרות כי נגמרה לנו אספקת השתייה הקרה בחזרה. כמו סרט נע, הבאנו אותם כאילו היו באוטובוסים ולא במטוסים, צפופים, עמוסי תיקים. חלקם מתרגשים, באופוריה קלה, חלקם מבטם אדיש ולא ברור. עולים מזן אחר לא מוכר. אבל אני התרגשתי ונמלאתי יצוגיות ישראלית. ויש את הנסיעות יחד, עם קבוצות או עם חברים. התחושה היא אחרת, חלק זוכרים את החויות כפי שאתה חווית, חלקם באופן שונה קצת אבל למרות הכל, כל אחד והמשמעות היחודית לו, ואני רק . מצפה לנסיעה הבאה.