קומקום,קפה,שתי כפיות סוכר,מזיגה,ערבוב,לגימה.
ככה מתחיל בוקר שגרתי של בחורה בגיל עשרים ושלוש. הרדיו לא סותם לרגע ומשמיע שירי בוקר של דרכים וגם כמה דיווחי תנועה.שמישהו ישתיק את הרעש הזה על הבוקר,אני רוצה שקט.'בוקר טוב'. 'בוקר של קסם',היא עונה,מנסה לשכנע את עצמה שהוא באמת יהיה אחד כזה.'איך בעבודה?' הוא שואל,ספק מתעניין, ספק מנסה לפתח שיחה.'בסדר, מתה לעוף משם כרגיל. לא מעוניינת לנסות לרדוף אחרי כסף יותר'.הוא שותק וזה סימן לא טוב. כי מיד תגיע ההרצאה, על איך הם בזמנם לא התלוננו אף פעם,שהם קיבלו את זה שצריך לעבוד וזהו. לא בכו על כל דבר,הסתפקו באוכל ומקלחת.להם לא היה את כל הבתי קפה והפאבים-לכם יש. אתם דור הפינוק,הטכנולוגיה, דור האייפון, לא מורידים את העיניים מהמכשיר, לכו תקראו איזה ספר טוב.הרדיו והוא מתערבבים לי במוח. קיבינמט, בוקר. קצת שקט לא יזיק פה.אני נותנת לו נשיקה על הלחי וליטוף על הראש. 'שיהיה לך יום טוב'.מפתחות,ארנק,פלאפון,דלת.בתחנת אוטובוס אני אמתין לקו שלושים ושבע,שתמיד מאחר.אני יעמוד עם האחות מבית החולים, הקופאית,הילדים מבית הספר ועם הבחור שאוסף בקבוקים ותמיד עובר מולינו,מזכיר לנו שהחיים ממשיכים.הלוואי הייתי יכולה להסביר לאבא שלי כמה היינו רוצים לחזור אחורה. שאלה היו החיים ואתה פשוט מסכים איתם והולך בדרכם.שאין לך מלא שבילים ופניות ללכת בהם.ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. שהיום צריך קריירה ובגרות כבר לא מספיקה. שאתה צריך לעבוד פי אלף יותר קשה בקבלת החלטות. שחתונה זה כבר לא בנוהל וכבר אי אפשר לבטוח היום בטוב לב של בני האדם. שלמצוא בן זוג הפך להיות פרוייקט. תינוק היום זה נטל, מגיוס אפשר להתחמק,סמים,סיגריות,אלכוהול,הכל פה כל כך קרוב. בקצב מהיר,ולך לעזאזל תתחיל לרוץ במרתון המעייף הזה. צריך לחשוב על העתיד ולמי יש זמן להווה,ומתי יהיה לי זמן לחשוב על העבר. וכבר אין לי אוויר וזאת כמו רכבת הרים משוגעת שלא מוכנה לעצור לי באף תחנה.
פתאום כולם עומדים,האוטובוס הגיע. בום,תק.נגמר. הכל עף, הסתיים. למי יש זמן לחשוב.

אני צריכה ללכת לעבוד.