תתארו לכם שאתם יושבים במסעדה, ומזמינים לכם מנה. המלצרית רושמת את הזמנתכם והולכת למטבח. כשהיא חוזרת, ממש לפני שהיא מגיעה אל שולחנכם היא מועדת, וכל המנה עפה על הרצפה, ואולי אפילו מכתימה את בגדיכם. מה תחשבו על המקרה הזה? תוכלו לחשוב שהמלצרית היתה טרודה במחשבותיה ולא הסתכלה על דרכה, או שנשפך משהו על הרצפה על ידי אחד האורחים. תוכלו גם לחשוב שהמלצרית רשלנית באופן כללי, שהיא רשלנית במלצרות באופן ספציפי, שהרצפה כאן נורא מחליקה או אפילו שמלצרות זה מקצוע מלחיץ עד כדי כך שיגרום למעידות מגי פעם. לכל סיטואציה אפשר ליחס סיבה שקשורה לעושה הפעולה או למצב חיצוני, לגורם קבוע או חולף, ולתופעה ספציפית או כללית. במאמר זה אתייחס לגבי הנטייה שלנו בבחירה הראשונה- עושה הפעולה לעומת מצב חיצוני, או כפי שנקרא לה בהמשך- ייחוס פנימי או חיצוני.

בשיפוט הגיוני ייחוס הסיבה ייקבע לפי שלושה גורמים: האם הפעולה היא נדירה, או שכל כולם עושים? בדוגמה שלנו נשאל- האם כל המלצרים מועדים מדי פעם בדרכם? אם כן, לא ניטה ייחס את הסיבה לתכונה שלילית כלשהי של המלצרית. גורם נוסף שואל האם הפעולה היא עקבית, או שמא כל קרה רק הפעם? אם נראה את המלצרית שלנו מועדת שוב ושוב, ניטה יותר לחפש את הסיבה במלצרית. השאלה האחרונה שנשאל את עצמנו היא האם מדובר בהתנהגות רצויה? או במקרה שלנו- האם זו התנהגות רצויה למעוד ולהפיל את המנה שלנו? אם לא, ניטה לייחס את הפעולה לסיבות חיצוניות. כמו שלבטח כבר ראיתם, לא תמיד די באחד המרכיבים כדי להוכיח שהסיבה היא פנימית, למעשה לא תמיד די אפילו בשלושתם, אמנם ככל שיש יותר גורמים כך עולה הסבירות, וכך ניטה יותר לייחס את הסיטואציה לסיבה פנימית. עד כאן השיפוט ההגיוני, אך האם אנחנו תמיד שופטים בהגיון? למעשה לרוב אנחנו שופטים סיטואציות בלי קשר להגיון.

לשיפוט הלא הגיוני של האדם יש עקיבות מאד ברורה והגיונית: משום מה האדם בדרך כלל נוהג לייחס את הסיבה לגורם פנימי, של עושה הפעולה, בלי קשר לכלום. כך ניטה לשפוט את המלצרית על המעידה, בלי לחשוב על הגורמים האחרים, את המנהל על הפיטורין, בלי לחשוב על מצב העסק, את הקבצן על ההבטלה שלו, בלי לחשוב על המצב הגופני והבריאותי שלו, ועוד ועוד. לעומת זאת, לגבי עצמו המצב תלוי באיכות הסיטואציה. אם מדובר במשהו טוב, כמו התקדמות בעבודה או הצלחה בעסק, האדם יעדיף לייחס את הסיבה לעצמו, אמנם כשמדובר בכישלון או טעות, נעדיף דדוקא לייחס את הסיבה לגורמים חיצוניים. "היה רעש ולא הצלחתי להתרכז", "היום היה לי ביש מזל", "המכונה דפוקה" "הכפתור לא נלחץ", בקיצור כל דבר שיוציא אותנו נקיים. השיפוט האחרון, שלעומת האחרים יש לו בסיס אך גם לו לא תמיד, נקבע לפי הצפייה. גם אם מדובר בסיטואציה שלא קשורה לפעולה שלי, אני לא אייחס את הסיבה לעושה הפעולה עם הציפיות שלי ממנו לא תואמות את זה. לדוגמה, אם אתם מכירים את המלצרית כבחורה יעילה וחרוצה, לא תיטו לחשוב שהיא פרחה במחשבותיה בזמן העבודה, ותעדיפו את הגרסה שנשפך שמן על הרצפה. למה אני אומר שלא תמיד יש לציפייה בסיס? כי לא תמיד ציפיותינו תואמות את המציאות. לפעמים הרושם שאנו מקבלים מאנשים ומדברים שונים שונה ממה שהוא באמת, ולפעמים קרה משהו חד פעמי למרות שהרושם הכללי נכון. כך לדוגמה מורה ייטה לייחס סיבה חיצונית לכל פשלה של תלמיד מצטיין, אפילו אם לפעמים הוא באמת לא למד, ולעומתו את התלמיד שמזלזל בלימודים תמיד יאשים בחוסר מוטיבציה, גם אם לפעמים הוא באמת מנסה ללמוד.

לסיכום אציין גם מילה טובה על השיפוט שלנו. למרות שכאמור לעיל האדם נוטה לשיפוט עצמי לפי התועלת העצמית שלו, אם מדובר במטלה שהוא עושה עם חבר, כך שהייחוס החיצוני של הכישלון יהיה למעשה האשמה של החבר, האדם בדרך כלל לא יאשים את חבירו מאשר אותו עצמו. אם מדובר בזר, אז "כמובן" פני הדברים חוזרים לקדמותם.