כל ההצלחה הזו התחילה מרעיון קטן, הייתי אז בן 20 והחלטתי שאני רוצה להרוויח כסף, שאני רוצה להתפרסם, ראיתי איך האומנים השונים מרוויחים מהציורים שלהם, אמרתי שגם אני יכול להצליח ככה וזו רק שאלה של זמן, ידעתי שכל מה שאלי לעשות זה להאמין בעצמי.

 

לא הייתי כמו רוב האומנים, לפחות חשבתי שאני שונה, לא ניסיתי להיות מיוחד, הציורים שלי לא היו שונים, לא ניסיתי להביע סבל כל שהו דרך הציורים, כל מה עשיתי היה לצייר לכיף שלי וידעתי שבסופו של דבר אני גם אצליח להרוויח כסף האהבה שלי לציור.

 

הציורים שלי היו ברוב המקרים ציורים מאוד פשוטים, לא ניסיתי להתחכם, לא ניסיתי להכניס רגשות או תוכן נסתר לציורים שלי. אלו היו ציורים ללא נשמה אבל הייתי צייר עם רצון להצליח. ידעתי שאני הולך להצליח, לא היה לי צל של ספק שאני הולך להגיע לרווחים גדול ושאני אתקיים מהציורים שלי.

 

את הציור הראשון שהצלחתי למכור זה היה לחלוטין במקרה אבל ידעתי שזו התחלה, שמשם אני רק יכול להמשיך לצמוח, זה היה יום גשום וחברים שלי החליטו לקפוץ אלי לקפה, ואחד החברים הביא בחור שעובד אתו, הבחור ראה את אחד הציורים שציירתי.

 

וביקש לקנות אותו בתור מתנה להורים שלי, כמובן שהסכמתי, ידעתי שזו תהיה ההתחלה שאליה חלמתי. כמובן שלאחר מכן הוא סיפר להורים שלו מאיפה הוא קנה את הציור, ומתברר שאבא שלו היה סוחר אומנות מצליח שהתלהב מהציור.

 

הוא יצר איתי קשר וביקש לקנות ציורים נוספים לתערוכה שהוא הולך להקים בה יראו ציורים של אומנים צעירים ולא מוכרים. לא הסכמתי ובקשתי להגיע לתערוכה בעצמי, להראות את הציורים שלי ובתמורה אני אצייר לו חמישה ציורים חדשים.

 

למרות שהוא לא היה בטוח בסופו של דבר הוא הסכים והחליט לתת לי להיות חלק מהתערוכה ולהופיע בה. לכבוד התערוכה קניתי בגדים חדשים והחלטתי שזהו, זו ההזדמנות שלי לפרוץ. כאשר התערוכה נפתחה נכנסו כמה עשרות אנשים, אותם אנשים שאליהם הייתי קורא בעיתוני האומנות.

 

ידעתי שעכשיו זו ההזדמנות שלי, שאלתי שאלות, יצרתי קשרים, נתתי להם להתלהב מהציורים שלי וכמובן שניסיתי למכור אותם. אחרי התערוכה הראשונה סופסוף יצרתי את הקשרים שנדרשו לי, התחילו להיות לי יותר ויותר תערוכות, נמכרו יותר ויותר ציורים, ואני הגשמתי את החלום שלי, כמעט במקריות.