התורה נתנה לנו מצוות "עשה" חשובה מאין כמוה, לאהוב כל אחד מישראל, אולם אהבה בין בעל לאישה- חשובה לעין ערוך יותר! הרמב"ן מסביר שאדם "נוטש" את אביו ואימו כדי להתחבר עם אישה מתוך ההכרה הטבעית שכשם שהקב"ה עשה הפרדה בנשמת האדם הראשון וחילקה גם לאישה- כך קיים צורך טבעי לאדם להתאחד מחדש עם האישה ולהיקשר עימה. במהותם הם נשארים "אחד"!
הקב"ה העניק לנו את התחושה המיוחדת הזו ואת הצורך העז להתאחד עם בן, או בת הזוג, לאהוב ולהיות נאהב.
והאיחוד חייב להיות, לא רק חומרי, אלא גם רוחני וכך בין בני הזוג שורה השכינה.
האהבה, במידה שבנויה נכון, אינה מהולה באינטרסים של "מה יצא לי מזה", אלא היא נקייה ואינה תלויה בדבר. רגש האהבה הוא לעיתים- צורך למלא את מחסורו של השני כגון: פיצוי על חוסר בדמות האב, פיצוי על חוסר תשומת לב ממנה סובל, או סבל ועוד.
כאשר הצורך הושלם, בשלב הראשון ישנה הרגשת סיפוק בין בני הזוג, אולם, בהמשך לא יהיו בני הזוג זקוקים זה לזו יותר, כי ה"משימה הושלמה", ולכן המכנה המשותף שלהם יפוג וכך גם האהבה.
לעיתים פיתוח קריירה מצד האישה עלולה לגרום לבעל להרגיש כמאבד סמכות עליונה וכאן עדיף שתתייעץ עימו ובכך תעניק לו את מה שחשוב לו כל כך לשמר...
כיצד ניתן להגדיר, מהי אהבה?
הקושי לבטא במילים את המושג: "אהבה" נובע מכך שרגש עוצמתי כזה קשה לבטא במילים.

אדם שאוהב, מבטא את רגשותיו על ידי תיאור הנאתו לשהות במחיצתו של הנאהב והנאה זו הנוצרת בניהם, היא זו המאחדת אותם.
הקב"ה יצר בסביבתו של האדם גורמי הנאה ובאדם עצמו ברא מנגנונים שקולטים את האהבה גם רוחנית וגם גשמית, וזאת על מנת לקשור בין נותן האהבה, למקבלה, כלומר- ההנאה היא האמצעי לקשור את האדם אל נותן האהבה.
כאשר אנשים חושבים שההנאה היא המטרה בפני עצמה, הרי שהם אינם אוהבים את זולתם, אלא- את עצמם בלבד. במקום אהבה יש כאן- תאווה והאהבה עצמה שטחית וחולפת והזוגיות בין בני הזוג עלולה להתפרק עם הזמן. הנישואין באים לתת מענה לקשר בין בני הזוג, ובמידה שידעו לחזק ולטפח את החיבה והעזרה ההדדית בניהם, יחשבו כל הזמן "איך אוכל לתת, להעניק לצד השני"- כך יוכלו בני הזוג לקיים חיי משפחה ולגדל ילדים הבריאים בנפשם, והגדלים באווירה חמה ותומכת.

 

בהצלחה בחיי האהבה,