היה זה בוקר עמוס מאד במרפאה המקומית , בשעה 08:30 לערך. איש זקן , בשנות השמונים לחייו , נכנס למרפאה על מנת להוציא את התפרים מפצע בבוהן ידו שחבשו יום קודם לכן . האיש אמר לפקידת הקבלה כי הוא ממהר מאד מאחר ויש לו פגישה דחופה בשעה 09:00.
התפעלתי מהחיוניות של האיש הזקן ואמרתי לו שישב וימתין , מאחר וידעתי כי הרופא המטפל בו עסוק מאד ותעבור לפחות שעה עד שהרופא שלו יתפנה .
ראיתי כי האיש מסתכל כל הזמן בשעונו והחלטתי לטפל בו , מאחר והתפניתי מהטיפול בחולים שהמתינו לי .
הורדתי את התחבושת ובחנתי את הפצע וראיתי כי הוא מתרפא יפה . הוצאתי את התפרים וחבשתי לו מחדש את הפצע .
תוך כדי הטיפול בו שאלתי אותו , " לאן הוא ממהר , האם יש לו פגישה חשובה מאד עם איזה רופא "? האיש ענה לי לא , איני הולך לפגוש רופא . אני צריך ללכת לסעוד את אשתי הנמצאת במחלקה סעודית בבית החולים ולאכול איתה ארוחת בוקר .
שאלתי את האיש מה מחלת אשתו ? והוא ענה " כי היא מאושפזת בבית החולים כבר מספר שנים מאחר והיא חולה במחלת " האלצהיימר ".
בתום הטיפול שאלתי את האיש , האם אשתו תדאג מאד אם הוא יאחר קצת ? והוא ענה לי " לא , היא לא תדאג , היא אינה יודעת מה קורה אתה, היא אינה מזהה איש וגם לא אותי , זה כחמש שנים ".
התפלאתי מאד ושאלתי אותו, ואתה הולך אליה כל בוקר למרות שאינה יודעת מה קורה אתה ואינה יודעת מי אתה ?
האיש חייך , הניח ידו על ידי ואמר "היא אינה יודעת מי אני , אבל אני יודע מי היא ומה היא הייתה " . והוא יצא מהמרפאה לדרכו .
בשמעי את דבריו , התאפקתי שלא לפרוץ בבכי וכל גופי רעד . אמרתי לעצמי , " זו היא אהבה שאני רוצה בחיי ". אהבת אמת , לא פיסית, לא רומנטית. אהבת אמת היא לקבל את השני בכל, במה שהיה, במה שהוא כיום ובמה שיהיה בעתיד .