הלוואי והייתי מכשפה אמיתית עם שליטה על איתני הטבע. אני חולמת על כך לפעמים, גם היום בגילי המתקרב ל 40 .

אני חולמת שאני יכולה לנקום במי שמיררו את חיי בילדותי, ביריבים מפחידים ובכל במי שמתעללים בבעלי חיים. אני רוצה שזה ייפסק: הסבל של בעלי החיים. אני חושבת שנערים שחונקים חתולים, או גברים שפתאום קושרים את הכלב שלהם למכונית וגוררים אותו על הכביש עד שלא נשאר עליו עור, אלה הם יצורים שחוק ומשפט לא ירתיע. הם מופעלים בתוכנות הפעלה פרימיטיביות, נטולות חמלה. רק כוח חזק ומסתורי ירתיע אותם. אני רוצה להיות הכוח הזה! אני רוצה לרחף מעל האדמה בלילה שחור, להריח את האכזריות של נערים בחורשה, להתקרב בשקט אל מקום ההתכנסות ולהפחיד אותם עד שישכחו לדבר ואת החתול או הכלב הקשורים, אשחרר. ארים בידיי ואלחוש לו מילים קסומות של רוגע.
    אני רוצה להגיע למפעלי קוסמטיקה ולפלוש למעבדות הניסויים הארורות. צווחות האימה והכאב של החיות הכלואות נחרתות בראשי אבל אני מתקדמת הלאה, נכנסת אל המעבדה ושם יצור חיוורני בחלוק לבן ללא לב פועם מתבונן בנחת על קוף ששקוע בנוזל ירוק ואליו מחוברות אלקטרודות. אבל הקוף לא יכול לזעוק, הוא כלוא ותפוס כולו בחבלים והתקני מתכת. זה קוף. קוף שנולד לחיות בטבע. העיניים של הקוף פעורות מאימה, ליבו דופק בקצב מסוכן. רגע לפני שגופו יקרוס אני מספיקה להגיע ולהניח את ידי על ידו הלבנה השלדית של הייצור עם החלוק הלבן, זה שאין בו טיפה של חום. חום ידי ממיס אותו והוא זועק. חום גופי ממיס את המנעולים והקוף הקטן כמעט משתחרר. אני ניגשת אליו ומרימה בידיי את הגוף הקטן, שהתודעה שלו מבולבלת. תודעה שמתוכנתת לטבע פתוח וחופשי ונכלאה בין קירות ברזל וריחות חריפים של חומרים אלימים. היצור הלבן מנסה להזעיק את חבריו, אני לא דואגת. כבר המסתי את המנעולים של החיות הכלואות והבריאות שבהן מתקרבות לנקום ולהימלט.
אני אוספת אליי את היצורים הקטנים הפצועים והחולים ומביאה אותם למחסה בטוח ומרפא.
אח"כ אני מרשה לזעם שלי להשתחרר מפי בלהבות עצומות אדומות אדומות. הן מחריבות את המפעל על מתקניו האכזריים. חיות חופשיות נמלטות הרחק. יצורים לבנים חיוורניים עומדים ללא לב ונמסים מול החום העולה מהריסות המפעל. הם נותרים אבודים ללא שם ותכלית כעת שהם אינם סטריליים וקרים, ובעצם פגומים. הם יצטברו אחד על השני ולא יתכלו וימשיכו לזהם את העולם, בגלל תאוות בצע ופגם גנטי חמור.

    שנים אני חולמת שאני מייצרת כדורי אש אדומים וכחולים בכף ידי, שהצרחה שלי יכולה לבקע את האטמוספרה. חלומות של תעופה (שהם ניסיונות בריחה לפי הפסיכולוגיה), משמשים אותי בהתניידות בעולם. ועוד בחלומותיי: אני יכולה לרקוח שיקויים, לבטא מילים סודיות ויש לי שליטה באנרגיה קינטית ועוד המון יכולות שכולן מחוברות אל מרכז והוא הלב שלי. האהבה והחמלה נבטו בו, גבעוליהם השתרגו בעורקיו והוא פועם בחיות עליזה ואוהבת, עד שצליל של מצוקה מגיע אל אוזניי. אז הדם העליז נעשה סמיך וכהה. לעיניי חודר הצל וגופי לא נשמע יותר לחוקי העולם הזה. אני רוצה להציל את כל בעלי החיים, להביס את הרוע ושוב להירגע.חלומות של קסמים פוקדים אותי בלילות אבל בימים אני מסתובבות נטולת יכולות של כישוף. האם הכישוף אמיתי? קסם הוא מושג מוחשי? מי היו המכשפות האמיתיות שדמויותיהן נחרתו לנצח באגדות וספרים? אני חושבת על העולם הזה ושהרבה פעמים לא ברור לי מה אנחנו עושים כאן. מה אני עושה כאן ואיך זה ייתכן שיש נשמה בגוף?! אולי גם הקסם ייתכן ובין צללי העולם הזה יש שלוליות אור של פיות, שבילים שחוצים שדות ירוקים ומוליכים ליערות שאור מנצנץ בין העצים. שם יש הרמוניה בין בעלי החיים והצמחים והקסם ברור לעיניים כמו השמש החמה האוהבת מרחוק.שם יש כירות מהבילות ולחשושים, או חיים בטירות שם נשים חזקות משנות גורלות... ואולי בין הצללים של העולם שלי גם יש שלוליות קסם שמחכות שאכנס אליהן לטעום טעם אחר של חיים אחרים, שדברים קיימים גם אם לא רואים אותם. שלפעמים לקסם הזה אולי גם קוראים אלוהים?

שבוע טוב, מיקלה