אמהות ושואה

בחרתי שלא לצפות בטקס, ההורמונים שאחרי הלידה עוד משתוללים בי, לחשוב על כל הילדים שחייהם נלקחו על לא עוול בכפם.
אי שם בגיל ההתבגרות, כשהייתי עוד נערה, ציינו את יום השואה בבית ספרנו, נתנו לי להקריא רשימה של שמות, ילדים שנספו בשואה, לאחר הקראת שמות בודדים הדמעות חנקו אותי ונאלצתי לרדת מהבמה ולבכות בשירותים, הכאב והצמרמורת פשוט לא אפשרו לי להקריא את שמותיהם, לתת להם כבוד ולהחיות אותם לשניה על החיים שלא זכו להם.

הילדים של השואה, הנשים שנאלצו להסתיר את ההריון וללדת בכאב לצד המוות, הילדים האלה שנולדו לעולם של ייסורים ואבדון בהגיעם לעולם, רק נולדו וכבר לוקחים אותם מאמא, קורעים את ליבה.

הילדים האלה שהצליחו להנצל הם הסבא והסבתא שלי שנולדו בצל המלחמה, הטראומות שחוו והשתיקה שהיתה בבית כל השנים אחרי המלחמה, עולם של הכחשה.הילדים של השואה הם מדליקי המשואות של היום וכל תיעוד חשוב, כל סיפור, אסור לשכוח, בקרוב הם כבר לא יהיו אתנו.

בכל זאת ניסיתי לראות תכנית אחת בטלויזיה על השואה, הדמעות הגיעו מהר מאוד ואני לא עמדתי במועקה כשבידי אני מחזיקה את התינוקת שלי שרק נולדה.

בתור נכדה לניצולי שואה ואמא לשתי בנות קטנות היום הזה הופך מידי שנה לכואב יותר, קשה יותר, אי אפשר להשלים עם ההיסטוריה שמרגישים את שרידיה הכואבים היטב במציאות של ימינו.
כיצד אענה לביתי על השאלה, מה זו שואה? כיצד אסביר לה למה עומדים בצפירה? כיצד אסביר לה שרצחו אנשים? כיצד אספר לה שגם במשפחה שלה השואה גזלה חיים?
השואה מביאה אותי לחשוב, איך אני בתור אמא מכניסה את הילדים שלי לעולם השחור הזה ומסבירה להם על מה שאסור לשכוח, איך אני מחנכת אותם שזה לא יקרה?

לזכור ולא לשכוח, פשוט אי אפשר לשכוח, אסור שנחזור לזה שוב.