שלום אורח התחבר / הרשם
הכותבים במנטליקה מרוויחים תמלוגים מהפרסומות, רוצה גם? ההרשמה בחינם!
אקזיסטנציאליזם_ובחירה_במצוות_התשובה

אקזיסטנציאליזם ובחירה במצוות התשובה


הדרך לתשובה, במבט הומאני אקזיסטנציאליסטי, על פי דברי הרב סולובייציק
אקסיזטנציאליזם ובחירה במצוות התשובה.
 
הרב סולובייציק בספרו ״על התשובה״ מסביר מדוע הרמבם דן בהלכות תשובה בסוגיית הבחירה החופשית.אמנם לכאורה התשובה לכך היא שרק לאחר שנניח שיש לאדם בחירה רק אז נוכל לדבר על שכר ועונש ועל החיוב לכפר על חטאים ולשוב למוטב.אבל הרב מצביע על כך שברמבם משמע שיש סוג מיוחד ונפרד של חזרה בתשובה שנובע מהבחירה החופשית.
הוא מדייק מלשונו של הרמבם שבפרקים הראשונים הוא התיחס לכך שהתשובה מכפרת,אבל בפרק שביעי לאחר שסיים לדון בסוגיית הבחירה בפרקים החמישי והששי,מתאר לנו הרמבם חזרה בתשובה אחרת לחלוטין.
הרמבם מתאר בפרק שביעי בעל תשובה שמחולל בתוכו מהפך חד ומהותי השקול לגאולה,ומשמע ממנו שתשובה כזו יש בכוחה לפעול ולחולל שינוי קיצוני וכמו שכתב שם הרמבם-״אמש! היה זה שנאוי ומשוקץ ...והיום! הוא אהוב ונחמד״...,והרמבם כלל לא מזכיר שצריך הוא כפרות נוספות כמו יסורים ומוות,כפי שכתוב שצריך כדי לכפר על עבירות חמורות.
לדברי הרב סולובייציק זוהי התשובה המעולה שבאה מכח הבחירה ולא מהשפעה חיצונית כמו פחד ויראה.
ומהי אותה בחירה שכוחה גדול כל כך?שיכולה להשיב את האדם אל בוראו ללא מעצורים ועיכובים?
כדי לבאר זאת נעיין בדברי הרמבם בפרק חמישי ששואל את השאלה המפורסמת על הידיעה והבחירה.השאלה היא-אם אלוקים יודע הכל וצופה את העתידות מראש אם כן הוא יודע איך נפעל ובמה נבחר,ואם כן איך ניתן לומר שניתנה לנו בחירה חופשית והרי כבר ידוע למעלה מראש במה בחרנו?
הרמבם מדגיש שזהו ענין עמוק שקשה לרדת לסופו ותכליתו,אולם הוא מבאר שידיעת האלוקים שונה מידיעה אנושית במהותה:״הקדוש ברוך הוא אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים,אלא הוא יתעלה שמן ודעתו אחד״.....
דהיינו שהוא יודע את העתיד לא מפני שהוא קובע אותו אלא שהוא יודע את העתיד כשם שהוא יודע את ההווה,אבל האדם הוא הבוחר החופשי.
הראב״ד מתרעם שם על תירוצו של הרמבם ותמה עליו איך הוא שואל שאלה שאיננו מסוגל לענות עליה בשלימות כראוי.והוא מנסה להוסיף ביאור והסבר לתירוצו של הרמבם.
לדבריו,אלוקים ברא כל אחד ואחד מאיתנו במזל מסויים ונתן כח באדם לבחור איך להתנהל בסביבה ובכוחות שהוענקו לו,ונצטט-״שהבורא הסיר ממשלה זו מידו ומסרה ביד האדם עצמו,אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האיצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה.והדבר ידוע שכל מקרה האדם מסרו הבורא בכח המזלות אלא שנתן בו השכל להיות מחזיקו לצאת מתחת המזל,והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע״.....
כדי להבין את דברי הראב״ד נוסיף ונביא את דברי הגאון מוילנא בפירושו על הפסוק בספר משלי ״חנוך לנער על פי דרכו״. הגאון מסביר שכל אדם נולד במזל מסויים ובלתי אפשרי לשנות זאת,מה שכן אפשרי זה לבחור איך להשתמש בהשפעה של אותו מזל,וזוהי בחירה בין שלוש אופציות בדרך כלל והן-מצווה,עבירה,ופעולות רשות.
הוא מבסס את דבריו על הגמרא במסכת שבת שאומרת שמי שנולד במזל מאדים יהיה בעל נטייה לשפוך דם,וכעת הבחירה בידיו אם להיות מוהל ולשפוך דם תוך כדי קיום מצוות ברית מילה,או להיות רוצח ולהרוג אנשים,או לעסוק בפעולות מותרות כמו שחיטת בהמות לאכילה(או אולי לקחת דמים לבדיקות...)
מסיק מכאן הגאון שהבחירה שיש לנו היא על פי המזל שלנו,כי את היצר הבסיסי לא ניתן להשקיט ולשנות.ולכן מה שנותר לנו זה לבחור מה לעשות עם זה.
כך מסביר הרב סולובייציק את דברי הראב״ד,בחירה חופשית אין פירושה חיים של קפריזות והפכפכות בלתי צפויה ולא עקבית.כל מדעי החברה בנויים על ההנחה שיש תכונות אנושיות אוניברסליות ומובנות שעל פי הן נוהגת האנושות.גם ההלכה מכירה בתכונות יציבות שכאלה כמו למשל-״אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו״,״אין אדם פורע חובו תוך זמנו״ וכיוצא בזה.
אם כן כאשר אנו אומרים ומאמינים שניתנה לאדם בחירה חופשית,אנחנו מתכוונים לומר שבתוך מסגרת של תכונות וכוחות נפשיים ובתוך מסגרת סביבתית,יש לאדם יכולת בחירה איך להתמודד ואיך לפעול ולהגיב.
כאשר כותב לנו הרמבם שיש לכל אדם רשות להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם בן נבט,כוונתו שכל אדם באשר הוא יכול להשקיע את כל אישיותו וכוחותיו בעבודת הבורא כמשה רבינו או להיפך למרוד בו בכל העוצמה כירבעם מלך ישראל שחטא והחטיא את ישראל בעבודת אלילים.
נמצא איפה,אומר הרב סולובייציק שכאשר אדם בא לשוב בתשובה בבחירה חופשית,יש לו את היכולת לחולל בקירבו את אותו מהפך שתיארנו מקודם,ונסביר זאת במשל.
לפעמים ניתן לראות תרנגולת שכולה מטונפת ומזוהמת בבוץ ועפר,אם רוצים לנקות אותה אפשר לנסות לשטוף אותה או לקרצף אותה ואולי אף להשתמש בשואב אבק... אבל אף אחת מהשיטות הללו לא תהיה יעילה כמו אם התרנגולת עצמה תתנער ותאוורר ותפריח את נוצותיה וכנפיה וכך תגרש מעצמה כל לכלוך וזוהמה שדבקו בה.
אותו דבר כאשר אדם רוצה להשתנות ולהסיר מן האישיות שלו חטאים והרגלים שהוא שואף להיפטר מהם,הדרך היעילה ביותר לבצע זאת בשלימות וביסודיות היא מתוך הפנימיות ומתוך התאמה למיבנה הנפשי שלו.
רבינו יונה מגירונדי בספרו המפורסם ״שערי תשובה״ לאחר שהוא מפרט באריכות את עיקרי התשובה אומר-״נחתום הענין הזה במאמר נכבד,היה הלל אומר(פרקי אבות א׳ י״ד)אם אין אני לי מי לי,אם האדם לא יעורר נפשו מה יועילוהו המוסרים...צריך האדם לעורר נפשו ולשום הדברים על ליבו ועליהם יוסיף לקח ומליבו יוציא מילין״.....
אומר לנו רבינו יונה שכל מוסר שהאדם שומע,נשכח ממנו במהרה.אין מדובר כאן רק על שכחה טבעית תהליכית,אלא הוא מסביר שעל האדם לערוך אדפטציה והתאמה של הדברים ששמע,לעולם הפרטי שלו.ורק כך הוא יכול להשתמש ביעילות במידע שרכש,וזאת כפי שהסברנו שהשפעה חיצונית לעולם לא תשתווה להשפעה פנימית.
לכן, מסביר הרב סולובייציק-אומר לנו הרמבם שהתשובה המושלמת בה האדם גואל את עצמו היא תשובת הבחירה.
היות ובאופן כזה,האדם מודע למזלו ותכונותיו ודוקא בגלל שכביכול אותה מודעות מגבילה את בחירתו,וכפי שכתב הגאון שהזכרנו-״האדם,אי אפשר לו לשבור דרכו כלומר מזלו״. דוקא בשל כך הוא מסוגל כעת לבחור ולהשתנות,מפני שהוא יודע במה הוא שולט ומה הוא יכול לעשות בקשר לזה.
הרב ממחיש זאת בדוגמא מתולדות ״קדושי הנצרות״ שמתארים את מאבקיהם ביצר המין,בעוד שאצל חכמי ישראל לא מצאנו מעשיות שכאלה.
הסיבה לכך לדבריו היא,שהנצרות לא השכילה לחנך לנער ״על פי דרכו״,והיא כופה חיי נזירות בלתי טבעיים על קדושיה ולכן זהו מאבק שנידון מראש לכישלון.
לעומת זאת תורת ישראל לא מבקשת חיי נזירות,להיפך,הכהן הגדול ביום הכיפורים לא יכול לעבוד אם איננו נשוי.ולכן כאשר מכירים בקיום היצר,ובוחרים לנתב אותו בצורה המותרת והראויה,ניתן להגיע לשלימות הרצויה והמבוקשת.
כך בדיוק האדם הבוחר יכול לשוב ולהיגאל מכל חטאיו,היות והוא יורד לתהומות נפשו ונשמתו,כאילו הנביא מדריך אותו ומלמד אותו מהן תכונותיו ומהו תפקידו בעולם(כפי שכתב הגאון מוילנא) ואז יש ביכולתו לנתב כל יצר וכל תכונה וכל יכולת בדרך התורה על פי רצון הבורא.
הרב קרליץ בספרו ״חזון איש אמונה ובטחון״,ממחיש תהליך שכזה-״המוסר אומר לאדם,אהוב את עצמך ורכוש כבוד.אבל דע לך מה אושרך עלי חלד,אין כבוד אלא תורה,אין כבוד אלא ענווה ועזיבת הכבוד,אין אושר רק להשתחרר מנטיות טבעיות״.....
זאת אומרת שבמקום כביכול להקצין ולהסתגף,יכול האדם לנתב את יצריו ומידותיו לנתיב אחר,נתיב רוחני.אולם עדיין בו זמנית הוא משתמש באותו היצר כמניע,רק שהכיוון השתנה.ובצורה כזו הוא מסוגל להחזיק מעמד בדרכו החדשה שתואמת למיבנה הנפש שלו.
ניתן להוסיף ולומר שלזה התכוונה התורה שכתבה על מצוות התשובה בסוף חומש דברים-״לא בשמים היא.. ולא מעבר לים...בפיך ובלבבך לעשותו״.דהיינו שכדי לשוב ולהשתנות,אל לו לאדם לחפש מחוצה לו,אלא דוקא להגיע לאמת הפנימית היחודית שלו.
וכך כתב רבי חיים מוואלוזין בספרו הנפלא ״נפש החיים״ בביאור דברי הגמרא-״כל העונה אמן יהא שמה רבה....(מתוך תפילת קדיש) בכל כוחו,מוחלים לו על כל עוונותיו״.(דבריו אמנם עמוקים ונשגבים מאוד,אולם על פי דרגתינו ננסה למצוא בהם טעם)הוא מבאר שזוהי תפילה שמשפיעה על כל העולמות ומכח זה נוגעת בארבעת חלקי נפשו של האדם-נפש,רוח,נשמה וחיה.וכאשר הוא פונה אל אלוקים בתפילה זו,בכל כוחו,הוא חודר אל כל חלקי נפשו ומטהר אותם וממילא נטהר מכל חטאיו.
זאת אומרת,כאשר אדם שב בתשובה בצורה שנוגעת לכל חלקי נפשו,זוהי התשובה השלימה והאמיתית,כי זוהי הדרך לחולל בעצמו שינוי בר קיימא.
הפסיכולוגים ההומאנים כמו אברהם מאסלו ועוד,ניסו לפתח תיאוריית אישיות שתעסוק לא רק במאבקים ההישרדותיים של הנפש והמאבקים של חלקי האישיות זה בזה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסיכולוגיה הפרוידיאנית בעיקר.אלא להתמקד גם בשאיפות וביחודיות שיש לכל אדם מעבר למיבנה הנפשי המשותף לכלל האנושות.
לדבריהם יש לכל אדם מידרג צרכים היררכי וכאשר מושג ונשלם שלב אחד ניתן לעבור ולבסס את השלב הבא אחריו.השלב הראשון והבסיסי הוא סיפוק הצרכים הפיזיולוגיים של הגוף.לאחריו מגיעים הצרכים הנפשיים של הגנה וביטחון,וכאשר הם מושגים ומסופקים אזי מתפנה האדם לספק את הצורך בהיקשרות ובאהבה.
בפיסגת הפירמידה ההומאנית נמצא הצורך בהגשמה עצמית,ואכן לא כל אדם מגיע לשלב הסופי הזה,בו הוא פנוי פיזית ונפשית לתת את הדעת והמחשבה על פיתוח האישיות החושבת והאומנותית היחודית והאישית שלו.
גם החזון איש בתחילת ספרו ״אמונה וביטחון״,מתאר בלשונו הציורית והפיוטית את הרקע הנדרש לאדם להתפנות לחשיבה מן הסוג הזה-״מידת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש,אם האדם בעל נפש ושעתו שעת השקט,חופשי מרעיון תאווני.ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום,הוא נרגש ונדהם.כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה....ונפשו סחרחרה וכמהה להבין סודה״......
אולם ישנו הבדל מהותי בין האמונה עליה מדבר החזון איש לבין ההגשמה של מאסלו.מפני שלפי מאסלו זהו תהליך הדרגתי שנע לכאורה על אותו הציר,היות ולמרות שאכן ברור שיש הבדל גדול בין אדם שעסוק כל היום בחיפוש אחר פת לחם ומלבד זה אין הוא מסוגל לחשוב על שום דבר נוסף,לבין מי שהצליח להסתדר בחייו וכעת הוא פנוי לחשיבה ואומנות ואלטרואיזם.אבל בסופו של דבר לא השתנה בו מאומה בשלבים הקודמים במידרג,הוא רק הגיע לשלב נוסף ונעלה יותר.
מה שאין כן האמונה שמתאר החזון איש היא שלב עליון שמי שמגיע אליו ומשיג אותו,משתנה לחלוטין בכל הווייתו בכל חלקי אישיותו,האדם המאמין שחותר לעבודת הבורא,ורואה בכך את ההגשמה העצמית שלו.איננו אדם שרק הגיע לשלב נוסף במידרג הצרכים אלא הוא אדם ששינה את הגישה שלו לחיים בכלל.
הוא חי מתוך הודאה על חסדי הבורא, ומייחל ובוטח בו שימשיך לדאוג לכל צרכו בעולם.הוא חי מתוך תחושת שליחות ומנתב את יכולותיו וכשרונותיו למילויה,ונותן לה זכות קדימה לפני סיפוק צרכיו ורצונותיו האישיים.
זוהי ההגשמה העצמית של האדם המאמין,שאומרת שהיחודיות של כל אדם יחיד צריכה להתבטא במסגרת האמונה ועבודת הבורא.שלמה המלך אומר-״בכל דרכיך דעהו״,דהיינו לכל אחד ואחד יש דרך פרטית משלו,אבל היא צריכה להוביל לעבר דעת בורא העולם.
הגאון מוילנא מאריך על כך רבות בפירושו לספר משלי,והוא מבאר שלכל אדם יש דרך מיוחדת בהתאם למיבנה הנפש שלו,וחלק מעבודת הנביא היתה ללמד לכל אחד ואחד את אותה הדרך.
לפעמים אצל האדם המאמין בפרט אצל אותם המשתייכים לקהילות גדולות ואחידות יכולה להופיע תופעה הקרויה אצל האקזיסטנציאליסטים ״חרדת הצפה והיבלעות״,בה האדם חש שאין לו זהות עצמית יחודית ועצמאית והוא מוצף ונבלע בהמון המקיף אותו ללא כל חשיבות אישית ויוצאת דופן.
אולם גם מי שלא חש בחרדה פתולוגית כזו,עדיין אין לו את הדרך להגשים את עצמו באמת.
היהדות אומרת(מסכת סנהדרין)-״לפיכך נברא האדם יחידי,חייב כל אדם לומר-בשבילי נברא העולם״. זאת אומרת המבט האמיתי של כל אדם על עצמו צריך להיות שונה ויחודי בהתאם ליחודיות שלו.
ניתן ואף צריך, לאמץ את הגישה האקזיסטנציאליסטית, שמסתכלת על האדם כבורא,כפי שכתוב בפרשת בראשית-״הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע״.
כדי להגיע להגשמה,כדי לחוש סיפוק,וכדי להצליח בעבודת התשובה. מוכרח כל אדם להכיר את עצמו ולהבין למה הוא מסוגל ומה נתאים לו.וכך למרות שלכאורה זוהי דרך, שנשמעת פשרנית ורכה,לאמיתו של דבר לטווח ארוך, זוהי דרך שיכולה לנבא הצלחה יציבה וקבועה.
מרטין היידגר בספרו ״ההוויה והזמן״,מסביר- שקיום אמיתי, הוא קיום אותנטי,זאת אומרת שכשם שאלוקים ברא את העולם יש מאין,כך כל אדם בורא בבחירות שלו, עולם חדש, בכל פעם שהוא בוחר, ומעניק משמעות חדשה במעשיו, לאובייקט ולזמן המשמשים אותו.
המשמעות,לא מתבטאת רק בבחירה מעשית אקטיבית, אלא גם בצורת חשיבה ובגישה כללית לחיינו.
כפי שכתב ניצול השואה ויקטור פרנקל מייסד ה״לוגותרפיה״ בספרו הידוע ״האדם מחפש משמעות״:״רוב חברי שאלו-הנצא חיים מן המחנה?השאלה שהטרידה אותי היתה-היש טעם לכל הסבל הזה?אם אין לזה טעם,הרי שאין פשר להצלה.חיים שפישרם תלוי במקריות..אינם כדאיים כל עיקר״.
הוה אומר,יכולים שני אנשים לצאת מאושוויץ,האחד איבד כמה שנים מחייו,איבד את משפחתו,את אושרו ואמונתו.ואחרי כל זה אין לו תשובה מה היתה תכלית כל זה ומה הוא אמור לעשות כעת.
ולעומת זאת חבירו נתן משמעות לסבל,באמונה או בחישול עצמי,ומחליט להפיק לקח מהסבל ולבנות בעזרתו חיים חדשים וטובים.
וכך בכל פרט בחיי השיגרה,אפשר לשמוח וליהנות מכל רגע של אושר ואף להודות עליו לבורא,וניתן להתעלם ולהתיחס אליו כמובן מאיליו.ניתן לקלל ולהתעצבן כשמשהו משתבש,וניתן ללמוד מזה ענווה או בטחון בבורא.אפשר לעשות מעשים טובים כלאחר יד וללא התבוננות ואפשר לרצות לדבוק בטוב ולחפוץ להיטיב לזולתינו.כל אמא יכולה לחשוב ולדעת שאף אחד לא יאהב בכל העולם את ילדיה כמוה,וכל מי שמתפלל או מברך יכול לשים לב שהרגש שיש לו כשהוא עומד לפני ה׳ איננו דומה וזהה לזה של זולתו.
כל אחת מצורות החשיבה הללו היא הקיום האותנטי של האדם, היא היחודיות העמוקה והפרטית שלו שעושה אותו ליקר ומיוחד בין כל שאר האנשים.
למרות שכמובן יותר נח וקל לחיות ללא חשיבה בצורה אוטומטית ומונוטונית,ולחקות את מעשי הסובבים אותו.
בפרט בעולם הדתי,בו האדם חי בקהילה שכל אנשיה זהים לכאורה בעבודת הבורא ובערכים בהם הם מאמינים,ישנו פיתוי להזניח את המקוריות והאותנטיות ולחיות ללא מחשבה.אולם בסופו של דבר זה יגרום לאשמה נוירוטית,שנובעת מהשקר והריקנות ממקוריות בה חי אותו אדם.
וכן כפי שביארנו מקודם,על פי דברי הרב סולובייציק,אדם כזה לא יוכל באמת להשתנות ולשוב בתשובה מפני שהוא לא משכיל לבחור את הדרך שתואמת למיבנה הנפש היחודי שלו.
חז״ל מציעים לאדם שמתקשה להביס את יצרו הרע,לזכור את יום המוות. כך גם מי שחי ללא אותנטיות ומודעות עצמית,יכול בעזרת זכרון המוות והחידלון ,להמריץ את עצמו להגיע לקיום יחודי ואותנטי שיתן משמעות לקיום שלו,ולחוש חשוב ומיוחד ושונה בין כל הסובבים אותו.
בברכה שכולנו נצליח להגשים את עצמינו בשלימות בדרך הנכונה והטובה.

אשמח לשמוע תגובות


מה דעתך על אקזיסטנציאליזם ובחירה במצוות התשובה ?
תגובתך:
כתובת אתר: //:HTTP
שם: אימייל : קבלת תגובות לאימייל
פרסום תגובה

ידוע כאקזיסטנציאליזם ובחירה במצוות התשובה