הארכיון המצמרר ביותר בעולם


ארכיון הצלב האדום שייפתח בקרוב בבאד ארולסן שבגרמניה מחזיק בתיעוד נאצי קפדני של הוצאות להורג, טרנספורטים, רכוש שנגזל, צעדות מוות, מכתבי הגסטאפו למפקדי המחנות, ועוד. רשת CBS האמריקנית היתה הראשונה שהורשתה לצלם בתוכו, והפגישה שלושה שהיו ילדים במחנות הנאצים עם המסמכים שחתמו עליהם אז

מיליוני מסמכים, המכילים 50 מיליוני עמודים ותצלומים ומידע מקיף על 17.5 מיליון נספי השואה, מצויים בארכיון ה-ITS - שירות האיתור הבינלאומי של הצלב האדום - המחזיק בתיעוד נאצי מקיף הנוגע למשלוח יהודים למחנות ההשמדה. הארכיון, שהיה (ועודנו) סגור לציבור, הוקם לאחר המלחמה כדי לאתר ניצולים, ובמשך שישים שנה היה סגור לציבור. בקרוב הוא עתיד להיפתח בהמשך להחלטה של 11 המדינות הממונות עליו, החלטה המתעכבת זמן רב.

בין היתר נחשפו לראשונה מסמכים המתעדים את צעדות המוות, וכן מכתב של מפקד הגסטאפו, היינריך הימלר, למפקדי מחנה דכאו שבו הוא מורה להוציא להורג את כל האסירים כדי שאיש מהם לא יפול חי בידי כוחות הברית. על הארכיון מדווח היום "הארץ". השבוע נפגשו נציגי המדינות הממונות בהאג כדי לדון בפתיחת הארכיון.

בין העדויות גם זו של אסיר שהיה חלק ממצעדי המוות ולפיה הנאצים השליכו חולים רבים לצידי הדרכים והוציאו אותם להורג בירייה או במכות של קתות הרובים.

השטן נמצא בפרטים

בכתבת טלוויזיה על הארכיון שערכה רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS היא מביאה את סיפורם של שלושה מאלה ששמותיהם נמצאו במסמכי הארכיון. למרבה המזל - אלה שלושה שמות שנותרו בחיים, ונפגשו עם "קווי החיים" שנמתחו עליהם, כך שלא נשלחו לתאי הגזים.

הזמן עצר מלכת בארכיון העצום הזה, שמדפיו משתרעים לאורך כמאה קילומטרים, והמסמכים הנמצאים בו מסודרים בדייקנות ייקית. נמצאים כאן חפצי ערך ותכשיטי הקורבנות שנלקחו מהם לפני כניסתם לתאי הגזים, רשימות המובלים למחנות, רשימות שינדלר, ניירות עמוסי חותמות הגסטאפו, פתקים המורים על העברת ילדים, נשים וטף - והכל ברשימות בכתב יד מסודר, בשורות צפופות וישרות, בסדר נאצי מובהק. הנה ספר מתים שבו מצויין בדייקנות שטנית מהלך ההוצאה להורג של הקורבנות - כל שתי דקות מוצא אסיר אחד להורג בירי. התאריך על שורת ההוצאות להורג אחד - 20 באפריל 1942. זה יום הולדתו של היטלר. ההוצאות להורג היו מתנת יום ההולדת של מפקד המחנה לרודן הנאצי. השטן טמון בפרטים, המוני פרטים קטנים שהופכים לאימה אחת גדולה שאיש אינו יכולה להכיל אותה. 

נמצא כאן גם המסמך המורה על העברתה של פרנק אנליס מרי, ילדה בת 15 הידועה יותר בשם אנה פרנק, מאמסטרדם לברגן בלזן. אבל רוב השמות אלמונים. שלושה מהם אוחדו על ידי הרשת האמריקנית כדי לשוב ולהיפגש עם המסמכים שדנו אותם לחיים לפני שישים שנה. מסמכים של חלקם הם עצמם חתמו כילדים קטנים.

מדוע תיעדו הנאצים ושמרו את כל הכרטסת הזאת, אם ממילא התכוונו לחסל את אלה שנמצאים ברשימות? - שואל הכתב את מנהל הארכיון, והלה משיב: "כי הם רצו להראות שעשו את עבודתם על הצד הטוב ביותר".

כאמור, במך שישים שנה הוא היה סגור מעין הציבור בטענת הגנה על פרטיות, אולם דרישותיהם של הניצולים ובני משפחות הנספים לפתוח אותו אילצה את המדינות המפעילות אותו לשנות את ההחלטה. 

קו החיים הציל את מיקי שוורץ

מיקי שוורץ, כיום תושב סן דייגו, היה בן 14 כשראה את הוריו הולכים לתאי הגזים. איש ממשפחתו לא נותר בחיים, לאחר שנשלחו למחנה בוכנוולד. צוות הטלוויזיה מביא אותו לארכיון ומפגיש אותו לראשונה מאז המלחמה עם מסמך המאשר כי הוא עזב את בוכנוולד למחנה דורה, בו הפעילו הגרמנים קו יצור לנשק-דמי כדי להטעות את בעלות הברית, בין היתר טילי V2. שוורץ היה אחד מהפועלים במפעל הזה. עכשיו הוא רואה כי קו אחד עמד בינו לבין המוות, זה "קו החיים" - הכינוי לקו המחיקה הישר והדק שהעבירו הנאצים בסרגל על שמות אלה שלא הלכו לטבח, אלא שימשו אותם למטרות המלחמה או מטרות אחרות. 

שוורץ היה אחד משניים בלבד ממחנה בוכנוולד שמעל לשמם נמתח קו החיים. כשהוא מביט בו רועד, הוא אומר: "אני פוחד עכשיו שוב. זה מזכיר לי את הרגעים ההם. לא הבנתי כילד מדוע רצו להרוג אותי. אולי שמי האמצעי היה מיסטר לאקי (מר מזל), מי יודע?"

ניצול נוסף שהוריו נרצחו ואשר מעומת עתה עם מסמכים הנוגעים לימים ההם בארכיון הוא וולטר פיידן, כיום תושב ניו יורק. הוא היה בן 13 כשחתם על מסמך שמאפשר לו לעבוד ולא ללכת לתאי הגזים. כשהמראיין שואל אותו מי היה הילד שחתם על המסמך ההוא, הוא נושך את שפתיו ודמעות עולות בעיניו: "זה היה הילד שהצליח להישאר בחיים, אבל עכשיו לא יכול לעמוד בהתרגשות. דבר אחד שלא עשינו במחנה היה לאפשר לעצמנו להישבר בנוכחות הקאפו ואנשי הגסטאפו. לא נתנו להם את התענוג הזה, לראות אותנו נשברים. היינו נושכים את השפה התחתונה, ככה, ואז נושמים עמוק, גם זה עזר."

וולטר רואה מסמך שבראשו מופיע המספר 66 - ציון הבלוק שבו הוא התגורר עם כאלף איש נוספים. המספר הזה מעורר בו זכרונות נשכחים שנותרו רדומים בכל השנים שחלפו מאז. "פתאום עולה בי ריח השתן שעלה מהתעלה שחצצה בין שני חלקי הבלוק, ואשר בתוכה היינו עושים את הצרכים," הוא אומר. "אחר כך, כשהתחילו להתרבות המתים, היו זורקים את הגוויות שלהם לאותה תעלה. ואחר כך גם את הגוססים השליכו לתוכה, וכך חיינו איתם". 

"אני רוצה שהאל יראה את המספר החרוט על ידי"

ג'ק (יעקב) רוזנטל הופרד מאימו ומששת אחיו ואחיותיו כשהגיעו למחנה בוכנוולד. הוא לא ישכח לעולם את מראה השמיים אותם ראה מבעד לצוהר ברכבת המסע שהביאה אותם - שמיים אדומים כדם, כאילו בערו באש המשרפות שעיכלו את גופות המתים במחנה. הוא לא ידע אז כי בקרוב מאוד תהיה גם משפחתו ביניהם. הוא רק הריח את הריח הנורא ההוא, ששב ועולה באפו כשהוא נפגש עם המסמכים מאותו מחנה בארכיון השואה.

"אם הייתי מת בבוכנוולד," הוא אומר, "איש לא היה מזיל עלי דמעה, כי לא נותר איש מכל משפחתי. ממשפחה של שמונה נפשות נותרתי רק אני, וגם יתר הקרובים הלכו שם." 

על הטופס מצויין שמו ולידו המספר: a-11832. "האם ראית את המספר הזה פעם?" - שואל אותו המראיין, והוא מפשיל את שרוולו ועונה: "ארני רואה אותו כל יום, וכשאמות - אדאג שידי תונח כך שהמספר יופנה כלפי מעלה, כדי שהאל יראה אותו גם הוא. אני מקווה שזה יגרום לו להעביר אותי לראש התור של הממתינים לגן העדן. אני זכאי לזה."

- "אתה שמח שראית את המסמכים?" - שואל אותו המראיין.
"אני שמח בעיקר בגלל אלה שאומרים שהשואה לא היתה," הוא עונה. "כמו נשיא איראן. אני מזמין אותו ואת כל המכחישים לבוא ולהציץ במסמכים האלה ולראות מה היה."

בימים אלה נסרקים כל מסמכי הארכיון - אוצר עצום ורב - כדי שמוסדות מחקר ברחבי העולם יוכלו לעשות בהם שימוש. לאלה שהיו שם זה כבר לא יעזור, רק יחדד בזכרונם את האימה הגדולה ההיא.