באחד מן הימים,
חזרתי אל המקום
בו אהבתינו
הפסיקה לפעום.

שרועה על אם הדרך,
פצועה ובוכיה,
נושאת בקרבה
הזכרונות הטובים,
מהימים היפים.

זוכרת?
ובכן, נראה לי שלא,
כי אם היית,
לא היית משליכה
את מה שהיה 
בנינו חתום
בברית עולמים.

הייתי רוצה
לעזור לה לקום,
לעזור לה לצעוד,
להוביל אותך ואותי,
אל המקום ההוא,
בו נחיה מאושרים.

וכל הימים וכל הלילות
שמילאו את הלבבות
ואיחדו את הנשמות,
עברו מראשך,
נשכחו מלבך.

מי הוא האיש,
שלבו כה רחב,
ונשמתו כה גדולה
ואהבתו כה עזה
יותר מכל מה
שלך בלהט הקרבתי
על ימיי עימך?

באחד מן הימים,
חזרתי אל המקום
בו אהבתינו
הפסיקה לפעום.

ושם אז הנחתי,
ורד יחיד,
האדום מן הדם
מלבי השותת,
מלבי המלא
געגועים וכאב.