העולם עוד סובב על צירו,
וגם אני לא מפסיק להסתובב בו.
נפשי לא רוגעת,
נפשי חסרת מנוח,
נפשי מלאת כאב גדול:
גדול מדי עבור נפש אחת,
חזק מדי עבור נפש ענוגה.

שב והולך
סב וסובב
נודד ותועה-
ואין מרגוע.

הולך לאיבוד בין המוני בריות
מאב דעצמי לדעת בין אלפי נופים.
בורח לעיר זרה, מנוכרת,
אך הכאב לא מרפה,
אוחז ולופת בחוזקת אין שיעור,
גדל ומתעצם מיממה ליממה.

למה הלכת ומדוע עזבת?
אין לי יום ואף לא לילה,
אין לי חיים אך יש בי מוות,
אין לי תקווה, אין לי כלום.

ובהישקע החמה המאירה עלינו,
עולה על יצועיי הדלים,
הקרים,
חשוכי חום גופך,
וחולם.
ובחזיונות הלילה נפתחת הדלת,
ומי אם לא אתה,
הנכנס הוא בעדה.

אני רץ לעוטפך בחום של אהבה,
ומי אם לא אתה,
דוחה אותי מעליך.
הולך ונמוג בהרף עין,
מפקירני בדד באסוקפתי,
מותיר אחריך חור שור-
עודת אילמת לפז הגנוז לעולם.

אזכרך לעולם, חמדת נפשי-
התנציחני גם כן על לוח ליבך?
זהו המעט לא אוכל לייחל,
זוהי משאלת אור יחידה
ברקוויאם ארוך של סבל.