אפילוג
ואז זה נגמר. בלי צעקות ובלי מחיאות כפיים, בלי תחושת סיפוק ובלי הכנה מוקדמת. אימא לא תלטף עוד ואבא לא יחייך בשלווה, אתה לבד, כמו שהיית תמיד. זה מוזר, שנים אתה כלוא בתוך עצמך, עבד נרצע לפטפוט פנימי, אבל הצלחת להתמודד עם זה, נחלצת מהמבוך האישי. רגעים ספורים או רבים בהם חרגת מעצמך בעזרתם של האחרים. פגשת באחר, נפגעת מהאחרת, הרגשת את האחרים, היית בחיים...


 מה שיגדיר אותי הוא הסיפורים שלכם, בדיוק כפי שהיה עד עכשיו, רק שזה כבר לא ישנה, לפחות לא לי. אתם לא תהיו עוד המלאכים המשחררים שלי וגם לא בני השטן, לא תשמשו כעוברי אורח בסרט שרץ לי בראש ולא תהיו מקור בלתי נדלה לתשוקות וחלומות. נשארתם לבדכם, כפי שהייתם תמיד, כפי שהייתי אני.
 חופשי? מאושר? זה לא משנה יותר מדי לאדם מת, רק החיים מתעסקים במושגים מופשטים, בטוחים שכך יתחמקו מחרדת המוות. בתוך הריק הגדול אפילו מילים כבר לא מלטפות, הזמן מאבד מכוחו המיסטי והחלל מתמתח ומתכווץ בתנועות אלסטיות חסרות היגיון אנושי. שום שופט לא ממתין בסוף הדרך, בטח לא גן עדן או גיהנום, רק דממה אינסופית שמשטחת את כל החלומות והתקוות שגרמו לי להילחם על כל נשימה.
כולם יגיעו לכאן, שחורים או לבנים, נימולים וערלים, זכרים ונקבות, חובשי כיפה או בועלי נידה, זוגות זוגות של ניגודים יתאספו במרחב הוירטואלי ואז, רק אז, תישלל מהם זהותם לחלוטין. הם לא יהיו כושים או גויים וגם לא פרחות או צ'חצ'חים, הם יהיו הכל וגם קצת כלום.

פרולוג
והנה זה מתחיל. המון רעשים ברקע, אולי אפילו  איזו מחיאת כף, תחושת סיפוק מדהימה, בלי סוף הכנות מוקדמות. אמא מלטפת ואבא מחייך בשלווה, אתה עטוף ומוגן. זה מוזר, עד עכשיו היית כלוא בתוכה, עבד נרצע להתנהלותה ובחירותיה. אבל הצלחת להתמודד עם זה, נחלצת מהכוך הנעים רק בשביל לערוג אליו כל חייך. אתה מפסיק להיות שניים והופך לאחד. נושם את האויר, פוגש את הסביבה, פורץ את הואקום ומרגיש, אתה בחיים...
 
ומה אומר לך ילדון? אל תקשיב לאלו שהפסיקו להרגיש, אלו שמחכים לאישורם של אחרים, אלו שרק רוצים להרוג את הזמן, לשרוף עוד יום, לגסוס לאט, יחד עם החלומות. תרגיש, תפגע ותיפגע, תאהב והיה נאהב, תחיה ואל תרגיש אשם. אל תביט לאחור בכאב מדומה, זה היה וחלף, זה כבר לא משנה.תהיה בנאדם ותרגיש בני אדם אחרים, תחיה מאהבה ונתינה, אל תהיה קטנוני והכי חשוב אל תפחד מהחיים, הזמנים משתנים וגם אתה ובסוף הם נגמרים בשביל כולנו...