אפתח בעניין סמנטי :
בעילה היא מילה מכוערת!
מכוערת מכיוון שהיא מתארת באופן שאינו שוויוני מראש את האקט המיני, בכך שהיא מגדירה צד אחד מהשותפים למעשה  כאקטיבי לעומת הצד האחר הפסיבי. זו מילה היוצרת החפצה למשתתף אשר נחשב מראש כחלש יותר, מקטינה את חלקו כשותף למעשה, ומורידה מערכו כאדם.  להזכירכם  קיום יחסי מין הוא אחד מהפעולות המובהקות שבהן נדרש שיתוף פעולה מרצון בין הצדדים הן על פי החוק, וחשוב מכך על פי הנורמה המוסרית המקובלת בחברה. 
הצירוף של המילים : "בעילה בהסכמה" מקומם אף יותר מכיוון שהתוספת שבהסכמה מבטלת למעשה את הצורך של הצד הנבעל ברצון למעשה, ומדגיש את הצורך בהסכמתו לנעשה בו בלבד, הסכמה אשר ניתן להשיג על ידי סוגים שונים של הפעלת לחץ: פיזי,רגשי,כלכלי, ואמצעים נוספים, אשר מצמצמים או מבטלים את יכולתו וזכותו לבחור בשותפות למעשה.

ועכשיו לעניין עצמו.
בזמן האחרון אנו עדים לעיסוק נרחב המתקיים במרחב התקשורתי מסביבנו, בנושא בעילה בהסכמה, וזאת בהקשר של כמה פרשיות אשר סוקרו לאחרונה בחדשות, אשר רובן עסקו, כמה מפתיע, במעורבותן של קטינות (וקטינים) בפעילות מינית, חלקן עם אנשים בגירים, וחלקן בתוך קבוצת השווים. פאנלים,קבוצות דיון, ומומחים, זומנו לאולפנים השונים על מנת לסבר את אזנינו באשר למשמעויות וההשלכות החוקיות והמשפטיות של הביטוי,בהקשר הרלוונטי לכל אחת מהפרשות.
מספר הערות בעניין זה:
אפתח בזה שחלק מהדיונים עסקו ברצינות בחלוקת אחריות למעשה בין הצד הפוגע לצד הנפגע, ובלי להתייחס למורכבות של כל אחת מהפרשות שנידונו, אציין כי לטעמי בכל המקרים האמורים הסוגיה העיקרית היא -ניצול. וקביעה זו מתקיימת גם כאשר מדובר באירוע בין בגירים. ניתן אולי לשאול האם ועד כמה היו הקורבנות מודעים לאופי ולמידת הניצול המופעל עליהם, אולם עצם הדיון והנסיון להחיל עליהן מידה זו או אחרת של אחריות, חוטא לכולנו בכך שהוא שואף לצמצם את אחריות הפוגעים מדעת, ומאפשר את הלך הרוח המתיר ובמקרים מסויימים אף מעודד התנהות מסוג זה. 
הערה שנייה מתייחסת לכך שרוב העיסוק בנושא מתמקד בשלכות המיידיות של אותן פרשות על גיבוריהן, וכמעט שאינו נוגע בהשלכות העתידיות שלהן -עלינו כחברה, ובעיקר על הנערות (והנערים) שנפגעו בהן. מן הראוי היה לשבץ בדיונים אלו מעט חמלה ומחשבה על ההשלכות הצפויות של חווית הניצול, המפגש עם רשויות החוק, החשיפה, והתיוג בסביבה הקרובה, על עתידן של אותן נערות.
הערה שלישית מתייחסת לטשטוש הגבולות הגובר בין עולם הנעורים והעולם המבוגר.
נכון שבעולם העכשוי אין למעשה חסמים בפני הצעירים החפצים להשתלב בעולם הבוגרים. ישנה נגישות רבה לטכנולוגיה ומידע החושפים אותם לתכנים רבים שבעבר היו נגישים רק למבוגרים, וכן תעוזה ונכונות להתנסות בהם. מנגד ישנם מבוגרים אשר אינם יודעים או רוצים לעשות את ההבחנה בין בוגר למתבגר. מתקיים מצב שבו נימוקים כ"אי ידיעת הגיל"  ו"בעילה בהסכמה" הופכים לקו הגנה שגרתי במשפטיהם של בגירים שניצלו קטינים. גם כאן ראוי היה לחדד ולהדגיש עיקרון חשוב: ביחסים בין בגירים לקטינים, בין בוגרים לילדים, אין שוויון! גם אם במקרים מסויימים נראה כי יש,ולכן שאלות ההסכמה והאחריות אינן ממש רלוונטיות,ונכון היה לציין זאת בכל דיון המתקיים בנושא.
וקטנה, אחרונה, בתרבות בה אנו חיים ישנה נטייה לדיון שטחי ,לעיתים פופוליסטי, בנושאים  רגישים, וזה מתאים לרובנו בכך שסוג כזה של דיון מאפשר לנו להתמצא בנושא במידה מספקת מבלי להתעמק בו יתר על המידה, העיסוק בניצול, מיני, ואחר, אם דרך יחסי מרות ואם במישורים אחרים, נוגע או עשוי לגעת בנו,ואנו חשופים אליו כפרטים, כהורים, וכחברים בקהילה שעלינו לשמר. והדרך להישמר כחברה מתופעות אלו היא חינוך, והתייחסות לנושאים אלו פחות מההיבט הטכני ויותר מההיבט הערכי.