בדידות עצומה, 
שנדמה שלעולם
לא תרפה,
עולה ומציפה כביבי מבאישים.

וחיי שלי אינם חיים,
כי אם שבר כלי עתיק-
זכר לימי טוב וחסד.

כה ריקים,
כה חסרי מעש,
מלווים בזמר נוגה,
ניגון ישן-חדש.

זמר המנוגן תכופות
בלילות ארוכים
נושאי אכזבה
ומחוללי מרה שחורה.

במקום שבם תחדור
רוח הוללות ושטות,
אותי יתקוף
הניגון הארור ההוא.

כי כבר כבדה המלחמה עלי,
מלחמת החורמה באותה הרעה,
ולא נותרה בי תחמושת למגן.
ואולי לא אוכל לה לעולם,
כי מעת לעת היא רק גוברת,
ומיום ליום אני רק נחלש.

הנחרץ גורלי להתבודד לעולם?
העדיף לי לקצר סבלי בשפיכת דמי?
אין בי הידע להשיב על אלו,
אך יש בי הידע לדעת,
שאסור שתבוא מחר,
אסור שתגיע מאוחר-
האהבה ההיא.

ולא תבוא
אזי תגבר המרה התמידית,
אז יכלוני לעד
כל געגועיי הרבים.