אני "בגמילה" ממסכים- לא מחשב, לא סלולרי. הגעתי למסקנה שכדי ל"גמול" את ילדיי מהידבקות למסכים - טלויזיה, טאבלט, פלאפון- אני צריכה להפוך את הפעילות ל-לא מעניינת ולא רלוונטית ולא מושכת. 
הילדים רואים אותי דבוקה למסך-במקרה שלי למיילים מהעבודה שאינם נגמרים ומצפצפים לי בסלולרי- הם מייד מבקשים לקבל גם זמן מסך ולא משנה מה העיקר שיהיה מסך ולהרבה זמן. 
חבל לי שהם דבוקים למסכים ומפספסים את ההזדמנות להיות בחוץ עם חברים בגילם, להשתולל  בחול, בחצץ, למצוא בעלי חיים מוזרים , להתגלש וליפול ובעצם להיות ילדים. 

הילדים שלי הופכים להיות זומבים לנגד עיניי . הם כל כך מחוברים לעולם המסכים שגם כשאני מצליחה לנתק אותם ממשחק באקסבוקס או בסלולרי, הם ממשכים את אותו משחק במציאות ומדברים על הדמויות שראו ולעיתים נראה י שהם גם מחפשים את הדמויות בחוץ. קשה להוציא אותם מסטייט אוף מיינד של משחק מסך והם לומדים בדרך הקשה שהקפיצה שהדמות עשתה באקסבוקס, מאוד כואבת במציאות ולא כדאי לנסות כל מה שרואים. 

קראתי פעם באיזשהו ספר על חינוך ילדים שטוען  שאם אנו רוצים לשנות הרגל לקוי שיש לילדינו, עלינו לשנות אותו  קודם בעצמינו כי הם העתיקו את זה מאיתנו מבלי ששמנו לב. 
דוגמא לכך גיליתי כשהבן שלי היה בן 4 וכעס על אחיו בן ה-3 והשתמש במשפט : "אני נישבעת לך שאני אשים אותך בעונש .., " משפט קלאסי שלי.. והילד אמר את זה במין נקבה אז ברור שזה משהו שלמד ממני.. 

אז לפני שיישבו על ספת הפסיכולוג ויאשימו את אימם בהפרעות ובהתנהגויות הלקויות שלהם ( זו תמיד האמא אשמה....) , החלטתי לשמש דוגמא לילדיי ולמנוע מסכים גם מעצמי כך שכשאנחנו יחד אחרי הגנים והעבודה אנחנו משחקים בחוץ, מרכיבים פאזלים והילדים רבים ומרביצים אחד לשני כמו שחבורת בנים בגילם אמורה להתנהג
ואני- מפרידה כשאפשר, מכינה פלסטרים, תחבושות וטלפון של מד"א בהישג יד 

ואחרי שהם ישנים-חוזרת למסכים עד השעות הקטנות של הלילה 
שששש.. לא לגלות