אוטוטו בת 39! אמא לילדים מדהימים, אשה לבעל תומך, בת להורים נדירים, אחות ונכדה לסבתא יווניה מהממת (כמעט בת 86)! אני כאן, אבל לא ממש אני. מרגישה כלואה בין עבודה ותפקיד ש"צריך למלא" בכדי להתקיים בכבוד (לא בפזרנות) לבין החופש והמימוש העצמי אליו שואפת ציפור הנפש שלי, לאהבת הריקוד, ליצירה, לטעום מעולמות שונים, של יופי, של תרבויות, להנות ממה שיש לעולם להציע - לפרוץ גבולות, לטייל במקומות רחוקים לתקופות לא מוגדרות, לא לתכנן כל דבר, להכיר אנשים, לזרום... הרבה אנשים היו רוצים להיות שוב צעירים (בני 20 פלוס), כך שמעתי לא פעם, אבל לא אני - אני בשלב הכי יפה של חיי עד כה: אני יודעת בדיוק מי אני, מה אני רוצה, אני הכי בשלה Ever, אני מרגישה חושנית וסקסית בטירוף, מחפשת הרפתקאות, מלאת אנרגיה ושמחת חיים, אבל עצורה לעיתים, מפחדת לשחרר את כל המעצורים מחשש שלא תהיה לי שליטה לאן יתגלגלו הדברים, ואולי לא תהיה דרך חזרה. חוששת מהשפעות בחירותיי על הילדים. מנסה לנווט כך שאפשר יהיה להנות קצת משני העולמות. לשמור על שגרה לילדים, להגשים עצמי בדברים הקטנים,בינתיים, "עד שיגדלו קצת". יש לי חברות שתמיד ידעו, מאז שהיו קטנות, בדיוק מה הן ירצו לעשות כשיהיו גדולות, ואיך החתונה שלהן תיראה, בפרטי פרטים. אני מעולם לא חשבתי על חתונה כשהייתי קטנה.. ועד היום איני יודעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.. . בהשכלתי אני הנדסאית, בעלת תואר ראשון ואוטוטו מסיימת מסלול הנדסה בטכניון. לכאורה, אמור להיות לי מסלול מאוד ברור - אז זהו, שלא. בכל שנות לימודיי הגבוהים עבדתי במקביל ללימודים (מהצבא בערך, קצת לפני), ניחנתי בהרבה דברים טובים מהוריי - כסף פשוט לא היה שם. אני יודעת שהחינוך, הביטחון והאהבה שקיבלתי, היא שעיצבה את אישיותי ואין לזה מחיר - זה שווה הרבה יותר מכל סכום שניתן לדמיין. אודה להוריי לעולם על כך. הם מדהימים. מכאן שצריך לעבוד קשה בכדי להגיע / להשיג את מבוקשך. מעולם לא היתה לי בעיה לעבוד קשה...אבל הפערים בין הרצוי למצוי לא מצטמצמים - נהפוכו - רק גדלים. אז, מה עושים? כשאנחנו קטנים אומרים לנו "לחלום בגדול", "חלומות מתגשמים" - אף אחד לא באמת מכין אותנו לפשרות הבלתי נדלות שיש לעשות בכדי לספק את כולם, בכדי לבנות בית ולשמור עליו, בשביל להגן על הגוזלים המדהימים שלנו, הברכה הזו מאלוהים. אפילו בבית הספר לא מלמדים כלכת בית, איך להתנהל נכון, איך לחסוך לעתיד, ורוב האנשים שנקלתי בהם (וזה לא מעט), לא יודעים כמה פנסיה תהיה להם בסוף..כולל אותי. אני אוהבת ומוקירה את משפחתי מאוד, מרגישה שבורכתי איתם. אבל, תמיד חסר לי משהו, עמוק בפנים, פרפר החופש שרוצה לפרוש כנפיים ולצאת אל העולם הגדול. תחושת הויתור על האני העצמי שלי, עם הרצונות שלי מבלי להתחשב באף אחד - אף פעם לא הייתי שם ואני רוצה לעוף! להשתחרר, לאכול את העולם, להתנסות, לחוות, למלא מצברים. ואם אביט אל העתיד, לדעת מה ארצה להיות ולעשות "כשאהיה גדולה", קצת, בשביל השקט הנפשי. אל תוותרו על עצמכם, אני לא אוותר.