כן, הם חיות כאן לידינו, איתנו. 
אנחנו רואים אותם בכל הזדמנות - בקניון, ברחוב, ברכבת ואפילו בעבודה.
חלקן מחייכות לעומתינו ומהנהנות לשלום , חלקן פשוט עסוקות, לרוב מנהלות צי של משפחה ברוכת ילדים עליזה ומחייכת.
כשאני מביטה בה קשה לי להאמין -הם שלך?? כולם ?? ממש? והיא , תחייך אלי במבוכה ותהנהן קלות, "כן ,שלי, ממש".
אני מוקסמת , ממשיכה במעקבי אחריה ,היא מתכופפת מוציאה שקית, תפוחים - תפוחים חתוחים וקלופים , היא מחלקת, לפי הגיל- הם ממתינים , מברכים וטועמים,זה נראה מעולה.
אני לא מתאפקת , ניגשת אליה.
"סליחה , מה, כלומר, איך??
"איך , מה? " הייא אדיבה.
"איך את לא מתפוצצת?? ובכלל יש לך בעל? איפה הוא???
אני כבר מדמיינת אותה מסננת משהו בסגנון של: "תודה לך , שאת מתערבת בחיי ,הרשי נא לי להתערב גם בחייך ,רק בזמן מעט יותר פנוי לא כשכל העשיריה פה מסביבי..."
אבל היא רק מחייכת , נאנחת.
מביטה בי ברחמים."אני מאושרת" היא אומרת בחיוך ופשוט הולכת.
אני עומדת שם ,לבד מביה בה נעלמת...
היא מאושרת? האומנם? 
ומחשבות אלו גורמות לי לגשת למראה הגדולה בחנות הקרובה ולהביט, עלי.
ואני? מה איתי ?האם אני מאושרת???
מה זה אושר, אני לא יודעת.