במובן מסוים, מהותי, הייתי - כמו רבים מהילדים- ילד בלי בית. הבית לא היה המקום שבו גרים אלא המקום שאליו הולכים בארבע אחר הצהריים,  לשעות אחדות. רבים מאתנו לא הלכו גם אז הביתה אלא לדשאים, למחבואים, למרחבים. בית ההורים היה  בית קטן, סלון צר שממנו התפצלו שתי מבואות- למטבח, הקטן אף יותר, ולחדר השינה הזעיר. כך גדלנו.  במובנים רבים, מהותיים,  היינו ילדים ללא בית: קצת מרצון ומבחירה וקצת מאילוץ ומחוסר ברירה. אפילו רצינו – היכן היינו ישנים? על  הספה הצרה? על מזרן על הרצפה?  עד היום, ואני כבר גדול, נותרו השאלות פתוחות, חלקן כמו פצעים פתוחים, חלקן כפצעים שהגלידו והצטלקו.
בהעדר בית פיזי, בניתי לי, או, אם לדייק, בדיתי לי בית חלופי. הבית היה בית פתוח גם במובן הפיזי: ללא קירות, ללא רצפה, ללא תקרה. יותר מאשר אני גרתי בו, הוא גר בי. הבית הזה, הבדוי, היה - כיום כבר מותר להודות ולהתוודות - מאחורי מחסן הפסקת העשר במטע האבוקדו. זה היה ביתי. שם גרתי כשרציתי להיות לי לבדי.
שם אהבתי ושם כאבתי, שם צעקתי ושם שתקתי. שם צחקתי ושם בכיתי. שם הרשיתי לעצמי להיות מי שאני- חלש וחזק ובוּר ועם הארץ ויודע כול, חסר אונים וכל יכול. שם הסרתי את המסווים, שם הייתי עירום. הבית הזה קיבלת אותי כפי שאני, בלי שאלות, בלי ציפיות, בלי שיפוט. שם לא עמדתי למבחן דעת הקהל. שם לא הייתי תחת זכוכית המגדלת של "מה יגידו".
לא היתה דלת לבית  הזה, אף לא חלון. לא חדר שינה ולא סלון. עשב, עצים, שמים, ציפור. רוח. פכפוך. קולות האדמה, שתיקת השמים.
הייתי הולך אל הבית-לא-בית הזה לא בגלל שהציקו לי או כעסו עליי. לא עלבון הוליך אותי אל הבית הזה. הלכתי אליו כשרציתי שקט. שם הוא התאפשר וניתן לי ללא הגבלה. הזמן לא עצר שם מלכת אבל הוא האט עצמו, כנענה לבקשה  סמויה.
בבית ההורים היה מקום לשתות נס קפה ולקרוא עיתון אבל לא היה בו די מקום לנשום. לא היה מקום לאהוב. ספק אם היה מותר להתפנק.  אל הבית הסודי שהיה רק שלי לא הלכתי מבית ההורים, כי מה אגיד- שאני הולך הביתה?
איש מלבדי לא ידע שיש שם בית ושהבית הזה, שאינו, הוא הבית שלי.