מהיותי בת קיבוץ, מגיל 0 היו המבוגרים מדברים איתנו על מה שקרה שם. על כמה שהיה נורא, ועל שהגרמנים יימח שמם האילו, היו רוצחים על כל הבא ליד. על השנאה וההשפלה, ו'ההמון הדומם'.
כמה כעסנו בהיותנו ילדים. על אותם משתפי פעולה ששתקו וסגרו את חלונותיהם פן יחשוב יהודי שיקבל עוגן כלשהו לתופת הנוראה שמחוללת בעולמו נכון לאותו הרגע.

אפשר לומר שגדלתי. אכן, לא נכנסתי רשמית את עולם המבוגרים אך רואה אני נכונות לציין בגאווה כי יש להתייחס אלי כאל אדם צעיר, ולא עוד כאל ילדה. ובכן, בית ספר, כבר סיימתי. ניסיתי וניסיתי, שברתי את הראש וחרקתי שיניים ברצון עז להבין מה קרה שם. וככל שנחשפתי, פחות הבנתי. ראשית נפלה עלי עצבות מסויימת כשגיליתי שבמשפחתי לא ידוע מה קרה למשפחתם של סביי. הם נפטרו לפני שנולדתי, לא ממש דיברו וגם לא ממש שאלו. מאוכזבת ומתוסכלת הגעתי אל ארכיון הקיבוץ ודרשתי לפתוח את התיקייה של אותם צ'כוסלובקים שברחו מאותה אירופה, ולדעת את כל אשר קרה לאילו שנשארו.
גיליתי במהרה שלגלות מה קרה בגורלם, לא ממש יתמשש. וככה נחשפתי לראשונה בחיי אל שאננות ואדישות של אנשים, של משפחתי, כלפי בני דמם שנרצחו באירופה.

כיאה למעמד של חוקרת שואה חובבת שכמותי נכון היה לי להבין מדוע חשוב לדבר על השואה. מהר מאד הגעתי למסקנה שיש לדבר על הדבר, ראשית מכיוון שלא יקרה יותר. מה הכוונה? שלא יקרה לאף אחד. מחשבה דוחה הגיעה לראשי כשפתאום הבנתי, האם קיימים עמים בעולם הזה כיום הסובלים כשסבלו היהודים באירופה? נחרדתי וגיליתי שאכן כן.
באפריקה אנשים נטבחים, ובצפון קוראיה ישנם תאי גזים שעומדים בגאון. גיליתי שבשנות התשעים התחולל טיהור אתני נפלא בבוסניה. רצתי אצתי לאמא שלי שלמיטב ידיעתי, בשנות התשעים הייתי חיה וקיימת ואף אדם בוגר וניסיתי להבין מה עשתה היא למען הבוסנים.
היא הסתכלה עלי ואמרה שהיא לא עשתה שום דבר ומאיפה השאלה ההזויה הזאת. הייתה היא עסוקה בללמוד ולעבוד וללדת אותי ולמי אכפת מהבוסנים בכלל, ואיפה ממוקמת המדינה שלהם על המפה.
חזרתי לחדר וניסיתי לעכל. שנים ברביצה בכיתות לימדו אותנו על המון דומם, אותם אירופאים ששיתפו פעולה על הרוצחים אך לא עזרו ליהודים. הסבירו לנו, שגם אם רצו לא ממש יכלו. דיקטטורה הם אמרו, גסטאפו ואכיפה קשה של כל הכלל מעלה על דעתו לעזור ליהודי במצוקה.

משהבנתי את תירוצי האירופאים, שבתי אל אמי ושאלתי אותה מה עצר את העולם מלסקר, לבטח ולעזור לאותם בוסנים אומללים שנטבחו במולדתם שלהם, מהסיבה המיוחדת שבקשתם לעצמאות נדחתה על סף דעתם של סרבים של אותם הימים.
גיליתי שדחק החיים עצר את אזרחי שנות ה-90' מלעזור להם, אבל שום דבר לא היה בלתי אפשרי.
כועסת ומאוכזבת אמרתי לאמי שאם הם לא יכלו לקחת ילד בוסני מסכן ורעב שאף אחד לא יתנפל על אף פולנייה שלא לקחה תחת חסותה ילד יהודי, ובטח כשענן איום על משפחה אופף מעלייה.
דחקתי את אמי לפינה ודרשתי לשאול מדוע איננו עוזרים למסכנים מאפריקה. הרי ידוע על כוחות אפריקאים שמגיעים לכפרים, פורצים לבתים וחוטפים ילדים. דרשתי לדעת האם היא יודעת מי מייצר את כל אותם הבגדים, האלקטרוניקה ושלל הפלסטיק שמגיע מהמזרח הרחוק. הטחתי בפנייה שבמדובר בילדים קטנים שנחטפו מהוריהם ואנשים רזים וחלשים שלא יכולים להגן על עצמם, והושמו במקום אליו השמש לא מגיעה, נרצחים על ימין ועל שמאל ותופרים באצבעותיהם המדממות עוד סוודר, עוד כובע, עוד חולצה.
אמי לא ידעה מה לענות ואמרה שאיננה היא יכולה לדאוג לכל מסכני העולם, תפקידו של האו"ם להגן על אזרחי העולם ולא תפקידה שלה.

מאז בכל פעם שדיברו איתנו על ההמון הדומם שלא עזר ליהודים בשואה, נחטפתי עצבים ודרשתי לדעת מהתובע מתי עשה למען אזרחים חסרי ישע בעולם כיום. האם הגסטאפו אחריו, או שמא יתלה עם משפחתו? האם כשבנו טס להודו להכיר מקרוב את נפלאות המריחואנה, התעלם בגסות מין הילדים חסרי הגפיים שישבו בצד הדרך, או שפשוט לא שם לב כשה תמים שחסך בזיעת אפו לטיול מאתגר בחוץ לארץ לאחר שהגן על מדינתו?
נתקפתי בבוז. החלטתי לסתום את הפה ולא לבוא בטענות כלפי תושבי כדור הארץ כיום, שלא עוזרים ברובם או כפי שיכלו כלפי תושבי כדור הארץ שהמזל לא נפל בכפם.
וכשתובע מציין לרעה את אותם אירופאים, אני פשוט מעקמת את האף.