זוגיות בריאה היא משאלת נפשם של רבים וטובים.
לא לחינם כתוב במקורות כי "לא טוב היות אדם לבדו". 
כל אחד נכסף בשלב זה או אחר בחייו לאינטימיות, שותפות והבנה מלאה מצד אדם אחר. זה טבוע בנו, בגנים, או מי שירצה, כך ברא אותנו היושב במרומים.
ועם כל זאת, אנו רואים כי זוגיות אינה תמיד מיטיבה אתנו ועםהסובב.
פעמים רבות אני שומעת חברות ובנות משפחה מתלוננות  על הצד השני: הוא לא מפרגן, לא חם, לא ולא ולא ....
ואני הקטנה טוענת שכבר כאן מונח המוקש הראשון.
זוגיות היא לא כמו עסק אחר של "תן וקח". כללים אחרים שלמדנו בחיים אינם ניתנים להחלה כאן. לא ולא.
למרבה צער, או השמחה, זוגיות היא כמו שפה חדשה, כמו תנועה חדשה בגוף, שיש ללמוד לאמן ולפתח.
הכלל הראשון והחשוב ביותר הוא, לא להתמקד ב"אכלו לי שתו  לי", כלומר, עד כמה בן זוגי לא עונה עלהציפיות שלי, אלא,
כמה אני יכולה לתת ולהתקרב אליו מעצמי.
ואסביר: זה מקום של אחריות אישית על עצמי ועל הרגשות שלי. אם בן זוגי לא מרעיף עלי מספיק חום ואהבה כפי שהייתי רוצה לדוגמה, אחפש בתוך עצמי, איך אני יכולה למלא חסך זה תוך הקשבה וכבוד למקום שלי ושלו.
לא אדרוש ולא אעצים את החיסרון שלו, שמקורו, אם רק אעמיק לראות, מילדות כזו או אחרת, או מחסכים כאלו ואחרים.
איני מתכוונת לגמד את עצמי או את הרצונות שלי, להדחיק אותם לפינה. לא.
אני מתכוונת לקחת אחריות לאושר שלי ולא לחכות שבן הזוג ימלא  את חסרוני.
רבים מאיתנו שבויים בתפיסה דימיונית שברגע שאמצא את האביר/ה על הסוס הלבן, הכל יהיה טוב יותר. הגענו אל הנחלה.
ואני אומרת, זוהי רק התחלה. ואם נדע לעבוד, לעמול ולקחת אחריות- נראה פירות וזוגיות שמשתבחת וצומחת עם השנים.
בהצלחה!