מזל טוב! נולד לכם תינוק. יש לכם שפע שאלות ואתם מצפים לתשובות או יותר נכון מחכים להדרכות, שיראו לכם איך להיות הורים, איך מחזיקים את התינוק, איך לעשות לו אמבטיה ובכלל איך בכלל מחליפים לו חיתול ואיך מניקים ומאכילים אותו.איך ואיך ואיך. את כל הנפלאות הללו לא מגלים לכם בקורסי ההכנה ללידה, שם הכל נראה חלומי. מספרים לכם בעיקר על הלידה, איך להתנהג בזמן צירים, כאילו כל ההריוניות הולכות ללדת בלידה טבעית, לא באמת מכינים אתכם  לדברים שכדאי לדעת ולהכין לחדר לידה במידה ואת רוצה אפידורל וזה הרי הדבר הראשון שביקשת כשהגעת לחדר הלידה.
 

איך להתכונן לשבועות הראשונים לאחר הלידה?

 

כל אנשי המקצוע בתחום היילודה מחביאים מאתנו את הסודות, הם שומרים את המידע לעצמם או שהם בעצמם לא יודעים שום דבר, אם לא שואלים אותם לא מקבלים תשובות וגם כאשר כבר שואלים אל תצפו ליחס של מאה אחוז, לרוב התשובה תנסה להישמע כמה שיותר מקצועית, הם יעדיפו שתסתדרו לבד, הרי רציתם להיות הורים? רציתם ילד? קפצו למים ותתחילו לשחות, ״אם יש בעיה אנחנו כאן״  וגם כשיש בעיה, התגובה לרוב תהיה חלוקה לשתיים או שזה ויראלי, שזה תקין, שזה בסדר ורק לעקוב שלא מחמיר או הצד השני שישלחו אתכם ואת היילוד הקטן למיליון בדיקות וגם אז לא ימצאו שום דבר, בשקט בשקט ימליצו על אקמולי או ירשמו לכם איזו אנטיביוטיקה.

נולדנו לתוך עולם בו מלמדים אותנו כל דבר, אמא ואבא שמנחים מה אסור ומה מותר, גדלנו במסגרות חינוך שהשרישו בנו ערכים ומוסר וגם בצבא המשכנו להיות ילדים נתונים תחת הוראות המפקדים, במעגל התעסוקה מעטים האנשים שהם הבוס של עצמם וגם אז יש להם מזכירה שבונה להם סדר יום.
לא הטיול למזרח, לא הרישיון נהיגה הם אלה שמגלים לנו על העצמאות שלנו והאחריות למעשינו, אלא עצם הפיכתנו להורים היא התחנה הראשונה בחיים בה המדריכים וכל הקווים המנחים נשארים מאחור וכעת ההורים הטריים הם האחראיםהבלעדיים על התינוק, הם סוכני החברות וקהל הצופים שבונים את עולמו החברתי של התינוק ואחראים לטיפולו באופן מלא החל מהתזונה שלו ועד להתפתחות החברתית שבה יהיה ביום מן הימים הורה לילדים בעצמו.
 

 

התחנה הראשונה של ההורים עם התינוק שלהם ברוב המקרים מתרחשת בלידה בבית חולים עם צוות מוסמך ומיומן.
ובכל זאת, לא מסבירים איך להחזיק את התינוק ואת זה שצריך להחזיק לו את הראש שמעתם מהסבתות וזה מה שאתם יודעים, להחליף חיתול תמיד תבוא הסבתא הטריה וגם את המקלחת הראשונה, מאיפה היא יודעת? אמא שלה לימדה אותה, יענו הסבתא הרבתא שלמדה מאמא שלה וכו' וכו'. 

בבתי החולים אמנם יש יועצות הנקה ויש גם הדרכות, הן לא חובה, הן לא אישיות, הקהל הרחב מוזמן אבל לא מקפידים שהוא יעבור את ההדרכה, הצוות בבית החולים מצידו ישיב ויסביר לכם את הדברים בצורה הכי בסיסית, את ההתנסות האמיתית בכל המידע שהם משתפי אתכם תחוו כבר בבית, הם סומכים עליכם או שפשוט תניחו להם לנפשם הם כבר צריכים לטפל ביולדת הבאה.

 

אני מודה שכך הרגשתי בלידתי הראשונה עם בתי הגדולה, לא קיבלתי הדרכה, אלא רק כזו ששאלתי עליה והגעתי אליה באופן יזום, אף אחד לא קרא לי לבדוק שהגעתי וגם לא בדק נוכחות, זה לא חובה. כשהגיע הזמן להניק לראשונה, האחות רק אמרה לי "היא צריכה לאכול" על הנקה לא נאמרה מילה וגם אז נאלצתי לחפש את ההדרכות על מה עושים ואיך עושים, בסוף ההדרכה אף יועצת הנקה לא עברה לידי לוודא שהתינוקת תפסה את הטכניקה ושאולי יש לי פצעים שצריך לטפל בהם.

 

התחנה הבאה לאחר שהשתחררנו הביתה היתה טיפת חלב, שם האחיות היו יותר מיקצועיות, ההדרכה היתה יותר אישית, הן סימנו לעצמן "וי" בכרטיס יילוד במחשב איזה תכנים הועברו להורים ובזה הסתכם הסיפור.  לשמחתי אז הנסיכה ביקשה לינוק והאחות הסתכלה על היניקה שלה ועזרה לי למצוא תנוחה יותר קלה להנקה, זה עזר. ואם היא לא היתה יונקת סביר להניח שאני גם לא הייתי שואלת, מן חוסר וודאות והלם כזה של ילד ראשון שלא יודעים כלום, מתעצבנים על הטיפים של כל הדודות סביב ומעדיפים את התשובה המיקצועית שמגיעה רק אם נרים דגל.
בטיפת חלב אגב, האחות בכל מפגש מציינת שניתן להתקשר ולפנות אליהם בכל שאלה אך מה לעשות שבכל פעם שניסיתי להתקשר היתה שיחה ממתינה או המזכירה בדיוק היתה עסוקה...

 

גם במפגש הראשון אצל רופאת הילדים שהיתה מאוד נחמדה, אדיבה וסבלנית, הבדיקה הגופנית שביצעה בתינוקת הרכה היתה ע"פ מספר קריטריונים, יחס אישי זה אקסטרה, לא לצפות ליותר מידי. מומלץ להגיע עם רשימת שאלות ותהיות, בלעדיהן סביר להניח שתצאו עם ידיים מלאות בתינוק רך ומתוק אבל עם לחץ וחוסר וודאות בשאלה הקיומית האם אנחנו בסדר בתור הורים? האם פספסנו משהו? איך עושים את זה?

למרות החיפוש אחר תשובות,ההדרכות והצמא לידע שיסביר על מה לעשות ולמה לצפות האינסקינט האמהי עובד בלי שלחצנו על כפתור כלשהו, הוא נלחץ באופן אוטומטי שניה לאחר הלידה, המסירות לטיפול בתינוק מתרחשת כמעט מעצמה.
כך היה אצלי, אך האם כך זה אצל כולן? סיבוב קל במסדרונות מחלקות היולדות בבתי החולים תגלה נשים עייפות ומותשות לאחר הלידה, מסתובבות מעל ראשיהן עם סימני שאלה, לא בדיוק מבינות מה לעשות ועוד לא דברנו על דכאון אחרי לידה.

בעולם המודרני, לאמא העייפה שלא הצליחה לפקוח את עיניה סביב ולהתקשר למטרנה או טרם הספיקה לקחת את החבילה מהסופר פארם כך הפך גוגל למדריך הטוב ביותר שיתן ויספק את כל התשובות. הרשת מוצפת בשפע פורומים וקהילות של אמהות ששמחות לשתף ולא מתביישות לשאול ואף מקבלות תשובות.

בתור אמא בסיבוב השני את כל הסימני שאלה האלה כבר שכחתי, הפעם לא הייתי זקוקה לשום הדרכה ושום הסברים, לא במחלקת היולדות, לא בטיפת החלב ולא אצל רופאת הילדים, הפעם זרמתי וידעתי בדיוק מה עושים, הניסיון עושה את ההבדל וגם כעת יש לי הרבה יותר בטחון, אך במבט לאחור על הלידה הראשונה, אני נזכרת רק בקשיים של חוסר וודאות ושפע לבטים לגבי כל החלטה שנקטתי שואלת את עצמי זה בסדר?

אמהות והורות בפרט הוא עולם כל כך מורכב ומיוחד, מתחבאים בו שפע סימני שאלה שעל חלקם מדברים, חלקם מחביאים ולא נאמרים בקול,עולם רגיש ולעיתים לא כל כך נגיש, אמהות הוא אולי סטטוס שמקבלים מיד עם הלידה  אך את הפרקטיקה לא מקבלים בשניה, זהו תואר שלומדים כל החיים, כמו בכיתה כשהיינו ילדים, גם כאן חשוב להיות קשובים, להרים יד כשלא מבינים , בעולם האמהות אף אחד לא בודק שיעורים.