הם נפגשו במקרה.
היא ישבה עם חברות בבר דחוס ומלא חשיבות, השתדלה לחייך ולהיראות משועשעת. היא לא רצתה להיות שם אבל כבר נמאס לה להיות בבית בדיכאון, מי יכול להבין את השדים שמתרוצצים לה בראש ומונעים ממנה להתמסר לאחרים. כור ההיתוך התל אביב חתך בבשר החי, וגרם אפילו לפיה כמוה להיות חסרת בטחון. מסביבה התנהלה שיחה ערה אך היא הייתה שקועה בעולמה, לחוצה ומוטרדת מהמחר. היא צריכה להוציא את הכלב ולהספיק ליוגה, והיא קבעה עם יעל לקפה לפני העבודה אבל לא נראה לה שהיא תספיק והיא מתחילה להרגיש קצת רע לבטל עם יעל, הרי הן היו החברות הכי טובות פעם אבל היום הן עסוקות ולא מצליחות... ופתאום קו המחשבות נקטע, משהו צד את עיניה. זה לא המראה שלו שמשך את תשומת ליבה, אלא האופן שבו הסתכל סביב. עיניו מטיילות ובוחנות את הסביבה במין חרדה מהולה בחוסר בטחון והמבט הזה דקר אותה מבפנים, כאילו זיהתה שותף לפשע...
כבר קצת נמאס לו מהעיר הגדולה, כל הקלישאות שנאמרו ונלעסו מצדיקות את עצמן. הוא מרגיש שהוא במרדף, לא מזהה בדיוק אחרי מה, לא מבין מתי זה ייעצר אבל מרגיש שהוא חייב להמשיך. מנסה למלא את השעמום הקיומי במשמעות מדומיינת, במקרה הזה, בבחורה מזדמנת שתעניק לו שלווה לימים הקרובים. יוצא עם חברים לבירה סתמית בתקווה שאולי הלילה הוא לא ירגיש בודד. יותר מדי אנשים מסביב, הרבה פרצופים חדשים לקלוט. הוא מנסה באופן בלתי אפשרי למקם את עצמו ביחס לסביבה (כמובן שזה אבסורד מוחלט כי מלבד הבחינה החיצונית אין לו שום ידיעה מי אלו המקיפים אותו כרגע). עוד צ'ייסר ועוד בירה אבל עדיין הוא לא מצליח לחמוק מתוך עצמו. מנסה למצוא את שביל הבריחה בעזרת אדי האלכוהול וטעמו המתוק של העשב. הוא מביט סביב בחרדה גדולה מבלי לדעת שהוא נצפה.
היא מחייכת לעצמה, מרגישה סוג של הקלה. אולי היא לא מוזרה כפי שהיא חושבת, אולי היא איננה היחידה הכלואה בתוך עצמה וגם מודעת לכך. היא מרגישה יותר טוב, מקבלת קצת בטחון וגולשת בנעימות לפטפוטי חברותיה. היא שמחה וצוחקת והכל מרגיש קליל ונעים, המועקה הכבדה נדחקת הצידה לרגעים ספורים. היא אוזרת אומץ ומחליטה לשלוח סימנים לבחור החרדתי בניסיון להבין מיהו. כמו חייל היוצא למשימה היא חדורת מוטיבציה, ניצבת בפני ריקוד החיזור האנושי. תחילה היא מנסה בעדינות לתפוס את מבטו, עיניהם נפגשות לעיתים אך הוא נבוך ומיד מסיט את עיניו, ספק אם הבין את הרמז הדק. לאחר מספר פעמים מחליטה לשלוח חיוך, קטן וחמוד שיאותת על כוונות השלום שלה. אך הבחור מגלה כאגוז קשה לפיצוח, איננו ניגש וגם לא מחייך חזרה... אולי יש לו חברה? תוהה בינה לבין עצמה ומיד מרגישה מטופשת...
הוא בבירה השלישית ומתחיל להרגיש מחויך יותר, מתנתק משיחה סתמית ובוחן את הבר בעיניו. הוא מביט סביב ורואה אותה, ליבו נחמץ. קשה לו עם בחורות יפות, הוא אינו מרגיש בנוח, צונאמים עולים מן העבר ומאיימים להטביע אותו ביגונו. היא מחייכת ונראית כה שלווה, עיניה הירוקות גדולות ומלאות בחום ואהבה, שמלה לבנה חושפת כתף שחומה ודקה, הוא מתרגש. בינו לבין עצמו מתלונן בכעס על כך שאין לו את האומץ לגשת אליה אך תקווה כמוסה בליבו שאולי, רק אולי, היא תהיה אמיצה ממנו. הוא לוגם מן הבירה ואינו יכול שלא להגניב מבט נוסף ולהפתעתו הרבה הוא רואה שהיא מתבוננת בו, באינסטינקט פראי מסיט את מבטו. מבויש ונבוך מגניב מבט נוסף והיא מחייכת אליו, האינסטינקט משתלט שנית ובמקום לחייך הוא שוב מסיט מבטו. השוטר הביקורתי מצליף באכזריות "אידיוט שכמותך, תחייך! " תחושת פספוס משתלטת עליו, הוא אוסף את עצמו ומביט בה שוב אך היא כבר שקועה בשיחה עם חברותיה.
היא לא אוהבת להרגיש כך, לא בדיוק נדחתה אבל לא זכתה לתגובה לה ציפתה. היא מחליטה ללכת הביתה, למנוע את המבוכה שתחוש אם מבטיהם יצטלבו שנית. נפרדת מחברותיה לשלום היא קמה מן השולחן והולכת לעבר היציאה, היא איננה מתאפקת ומרימה את עיניה אליו...
"פראייר, טיפש, לוזר" מחול שדים מתרחש בראשו, הוא בטוח שיכל לעשות משהו וכעת הוא משותק ואינו יכול להגיב. מזמין עוד צ'ייסר, אפילו שניים להעביר את הכאב. שולח מבט מיואש והיא איננה! היא לא שם! סורק את הבר במהירות ורואה אותה מתעכבת שנייה ביציאה, זה עכשיו או לעולם לא, הוא קם וניגש אליה, מתקרב בזהירות ונחישות מגיע מטר וחצי לפניה, ופתאום מגיח איזה בחור ומתחיל לפטפט אתה, נבוך ומושפל, משנה כיוון וזונח את הפוטנציאל לאהבה.
היא בדרך הביתה, בדיוק סיימה לשבת עם חברות בבר דחוס ומלא חשיבות. היא לרגע רצתה להתמסר, כור ההיתוך התל אביבי זימן לה מראה גברית והעלה לה את הביטחון רק בשביל לרסק אותו שוב. היא הדפה בקלילות נודניק שהציק, וייחלה בתוכה שהוא היה מישהו אחר. היא רוכבת על האופניים במהירות עכשיו, מנסה להתאים את קצב רגליה למחשבות שטסות בראשה. יוגה, יעל, את מי זה מעניין עכשיו, העתיד עוד יבוא אך העבר, הוא כבר לא יחזור.