ביום חמישי, 18.4.2013, גזר בית המשפט עונש של שנת מאסר על נהג ההסעים איוון אולוס ששכח את טליה דשקוב בת השלוש ברכבו באוגוסט 2013, ובכך הביא למותה. כמו כן גזר עליו בית המשפט תשלום פיצוי על סך 20000 ₪ למשפחת הפעוטה.
 
המקרה מחריד, ומחרידה גם העובדה שאין זה המקרה הראשון ולא האחרון של שכחת פעוטות במכונית לוהטת, המסתיימת לעתים תכופות באסון.
 
לבי להוריי הפעוטה, אני משתתף בצערם ואין לי מילים לניחומם, אך ברצוני להתייחס כאן לא למקרה עצמו אלא לעונש. לו הייתי חלילה וחס במקומו של הנאשם הייתי סבור שהעונש כבד ביותר, עד בלתי נשוא.
 
לא, אינני מתכוון לעונש שהטיל בית המשפט, כי הוא כאין וכאפס לעומת העונש האמיתי.
 
אני סבור שהעונש האמיתי מתבטא בתחושת האשמה שהייתה מלווה אותי מרגע קרות התאונה עד סוף ימיי, לו הייתי במקומו של הנאשם. אינני יודע אם הייתי מסוגל שוב לצחוק, לחייך, לחוות הנאה כל שהיא. כל יום, כל רגע הייתי מתייסר, סולד מעצמי, מתבייש לראות את פניי בראי, מתבייש להיראות בציבור.
 
אינני שולל את הצורך להטיל על הנאשם עונש, לא כגמול על רשלנותו, לא כנקמה ולא כדי לשכך את זעם המשפחה ואת הכעס המתעורר בציבור, אלא בגלל הצורך להרתיע את כל מי שמסיע פעוטות מפני התרשלות שעשויה לסכן את חייהם. האם מידת העונש שהטיל בית המשפט על הנאשם תואמת את חומרת העבירה? על כך אין לי תשובה. ברור לי שאם נניח על כף המאזניים את קיפוח חיי הפעוטה מצד אחד,  ועונש מאסר ארוך ככל שיהיה מהצד הנגדי, לעולם לא תושג אפילו קרבה לאיזון.
 
מאידך, אינני רואה בנאשם אדם רע, פושע מרושע, על אף המקרה המחריד שהוא אשם בו, והוא בהחלט אשם בו. אני מאמין בכל לבי שהוא אדם הגון, שנבעת והוכה הלם למראה הפעוטה המוטלת ללא רוח חיים במושבה לאחר שהייתה לכודה במשך שעות ארוכות במכונית הלוהטת, שמאז אותו רגע לבו שבור וחייו אינם חיים.
 
אלא שלא רק הוא אשם במקרים מעין אלה. הוא אמנם התרשל, אבל ההתרשלות נבעה מן הסתם לא מזדון כלשהו אלא מתוך היסח דעת מסיבה כלשהי. למרבה הצער, לרבים מאתנו, אולי כמעט לכולנו קורה לעתים שכמעט נגרם אסון לילדינו או לילדים תחת השגחתנו בגלל חוסר תשומת לב כלשהי. זה קורה בבית, בחצר, ברחוב, בגן הילדים, במגרש המשחקים, על חוף הים, במכונית, בכל מקום, לרוב מסתיים בכי טוב או בפגיעה קלה. הלב שלנו מחסיר פעימה, ובכך מסתכם בדרך כלל הנזק. אבל לעתים, למרבה הצער, ילד מתחשמל, פעוטה לוגמת חומר חיטוי, רהיט כבד נופל על תינוק, ילדה טובעת בגיגית, לא אחת שמענו על מקרים כאלה. האם בית המשפט גוזר במקרים כאלה עונש מאסר ו/או קנס? בין אם כן ובין אם לאו, העונש האמיתי הוא המקרה עצמו ותוצאותיו הקשות מנשוא.
 
אז מי עוד אשם? על כך כתבתי בשתי רשימות קודמות שלי באתר זה: מלאך המוות לא יוצא לפגרה ודמוקרטיה עאלק. קראתי לחקיקה ראויה בנושא, ומאחר שכבר גובשה הצעת חוק כזאת בדצמבר 2011 בישיבת הוועדה לזכויות הילד בראשות חבר הכנסת דאז זבולון אורלב  אך סוכלה עד כמה שידוע לי ממקור מהימן ביותר על ידי השר ישראל כץ, אני רואה חובה לעצמי להפנות שוב ושוב את תשומת לב הקוראים לנושא. פניתי לחברי כנסת ושרים לא מעטים בבקשה לקדם את החקיקה בנושא. שניים מתוכם ענו לי באופן אישי והבטיחו לברר את העניין לאחר שחברי הכנסת ישובו מהפגרה ביום ראשון 21.4.2013, ואני מאוד מקווה שאכן יטפלו בנושא כהלכה. על ארבע פניות אחרות קבלתי מענה מהעוזרים הפרלמנטריים.
 
כל השאר לא ענו לי בינתיים, והם מועמדים להתפרסם בשמותיהם בעמוד הקלון אותו בכוונתי להעלות לעיונכם באתר זה בקרוב, אם הנושא לא יטופל. וכמובן לא אחסוך את שבטי משר התחבורה ישראל כץ אלא אם כן יתברר לי שלמרות מהימנות המקור עליו אני מבסס את הקביעה שהוא האיש שעצר את הצעת החוק, אין הדבר כך. בינתיים הוא לא ענה לי על פנייתי על כך בפקס ששלחתי לו לפני כחודשיים, על אף החוק המחייב אנשי ציבור להשיב על פניות תוך ארבעים וחמישה יום.