בשישי שעבר קיבלתי באופן מפתיע, את מכתב הפיטורין שלי ממקום עבודתי בשלוש השנים האחרונות, "החברה עוברת צעדי התייעלות" נכתב שם בניסוח יבש, ובמחי יד, השתנו חיי לחלוטין. שוב. התגובה הראשונית היתה שוק. ולאחריו ניסיון למנוע את המהלך, להיאחז במה שקראתי לו "חיי" בשנים האחרונות, ואז, באה דממה שקטה ומחשבה מפוכחת. עצרתי לחשוב. התחלתי להזכר. נזכרתי בתחושת התקיעות שליוותה אותי בחודשים האחרונים, במחשבה על כל הדברים שברצוני לעשות ושהעבודה מעכבת אותי מכך, בכל המקומות בהם לא באמת הסתדרתי, הדברים עליהם התפשרתי, המחיר ששילמתי. נזכרתי בשיחה שקיימתי עם אחי מספר ימים לפני המכתב. שיחה בה אמרתי בכנות שהגיע הזמן, להמשיך הלאה, לחפש משהו חדש. והנה זה קרה! מישהו שם הקשיב!
אך עם השינוי, צצות החששות, מה עכשיו? איך אסתדר? מה אעשה? זה בדיוק השלב בו עולים חוסר ביטחון, פיקפוק עצמי, בלבול, השלב בו אי הוודאות מאיימת על הקיום והחרדה תופסת את מקומה של השלווה. בתור אדם למוד קרבות, שהתמודד באי אלו מצבים של חוסר וודאות והסתכל לחרדה בלבן של העין, החלטתי לעצור את זה ברגע זה. ניסיון החיים באמת נותן פרספקטיבה ועוזר להתבונן על המציאות כמו שהיא. אז הסתכלתי. התבוננתי על השתלשלות החיים שלי עד כה וגיליתי שכל מה שרציתי, השגתי, כל מטרה שהייתה לי, היו לי הכוחות והיכולות להשיגה. את הרצונות האמיתיים שלי, מימשתי וביטאתי. במצבים בהם הייתי במצב של חוסר וודאות, עלו חששות ופחדים, לא ידעתי מה יקרה, העלתי ספקולציות, לפעמים נלחצתי, אבל בסוף, הכל הסתדר, הגעתי לאן שרציתי, הגשמתי, התקבלתי, הצלחתי, ניצחתי.
אני חוזר אל ההווה ומגלה בו פער. מצד אחד, מציאות, בה הכל קורה בצורה הטובה ביותר, הכל מתגשם, רק הולך ומשתפר, ולצידה, חשש מהלא ידוע, רצון לשלוט בסיטואציה, קושי לחיות עם חוסר הוודאות.
החלטתי שהפעם אני סוגר את הפער. המחשבות, החששות, אין להם קיום במציאות, הן רק המצאות של המוח שלי, דפוסים ישנים של חשיבה, שכבר הבנתי שאינם רלוונטיים לחיי. החלטתי שאני חי במציאות ומתאים את המחשבות שלי למציאות, כפי שלמדתי מנסיון חיי, כך שהתחושות והמחשבות המתאימות הם: ציפייה לבאות, התרגשות, סקרנות, שמחה על השינוי, על האפשרות ליצור לי מחדש את מציאות החיים המתאימה לי ביותר לעכשיו, בחינה מחדש של הרצונות האמיתיים שלי והליכה קדימה. כך שהפחד משינוי הופך להיות שמחה על השינוי.
אני מברך על השינוי, תודה על השינוי.