פעם הייתי קוראת לעצמי שמאלנית.
הייתי בתנועת נוער שמאלנית, האמנתי בשלום, ניסיתי להבין את הצד השני, מה מניע אותו, למה הוא פוגע בנו, איך אנחנו פוגעים בו. למה הוא הפלסטינאים מקופחים, למה הם מופלים, למה אנחנו לא עוזרים ולמה אנחנו לא עושים. 
ניסיתי ללמוד כמה שאפשר, אבל בנושא הזה לא משנה כמה אתה לומד אתה לא מבין כלום בסוף. יש מיליוני דעות, מיליוני אנשים, מיליוני סיבות, ואדם אחד, נחוש ככול שיהיה לא יכול להכיל את הנושא הזה עד סופו לעולם. 
הייתי נערה שאוהבת להיות מעורבת, אוהבת לדעת. אז למדתי ולמדתי ולמדתי. הקשבתי לכל מי שיכול היה להוסיף לידע שלי, ללמד אותי עוד, להציג לי עוד צדדים ועוד פנים לאותה בעיה שמעסיקה את כל המדינה ובו זמנית אף אחד לא באמת מתעסק בה. 

ואז התגייסתי.
 
כשקיבלתי את הודעת השיבוץ שלי "שובצת בתפקיד עובדת חדר מבצעים" לא הבנתי שהתפקיד הזה ישנה את עולמי. התמרמרתי על הבחירה של צה"ל, שקלתי להחליף למ"כית טירונים או למש"קית ת"ש (כמו כל הבנות) בכיתי, איימתי לסרב. ואז, כמו הילדה שאני אוהבת להיות, פתחתי את האינטרנט והתחלתי ללמוד. 

מה גיליתי, אתם שואלים? כלום. 
הגדרות תפקיד מעורפלות, השוואות לתצפיתניות (כאילו הייתי צריכה משהו שילבה את החרדה שלי מהתפקיד עוד קצת, לא שהבנתי מה תצפיתניות עושות באמת) ובעצם יותר סיבות לדאגה מבהירות. כולם אמרו לי לברוח כמו מאש. 
ואז התלבטתי. האם באמת אלחם לצאת מתפקיד שאין לי מושג עליו, או שמא עלי דווקא לסמוך על הגורל, לקוות שאי שם מישהו קרא אותי נכון והבין שלכאן יועדתי. 

ואז הגעתי. 
אלוהים, איזו דרך זו הייתה. 
התיישבתי בחמ"ל, גזרת איו"ש יש לציין. ופתאום הבנתי. 
הבנתי שיש רוע שהוא מעבר לפוליטיקה. מעבר לאג'נדות או אמונות או אלוהים או כל דבר. יש רוע שהוא לא למען המטרה. יש רוע שהוא טהור לחלוטין, בא ממעמקי הנפש ומהמקומות האפלים ביותר. יש מחבלים מחייכים כשדם משפחות על ידיהם. יש פלסטינאים מצלמים חיילים זרוקים על כבישים, מרוסקים במקום ללכת ולעזור. יש גאווה בהכאה עד מוות של מילואימניקים שמאבדים את דרכם ברמאללה (לינץ' ברמאללה שנת 2000) 
כל כך הרבה רוע. 

ואז האמונות שלי החלו להישבר. כי לעשות את המעשה הנחוץ (או לפחות זה שהם חושבים שנחוץ) למען מטרתם הנעלה, הוא דבר אחד. כנערה הייתי חושבת שהם מקריבים. שההתאבדות שלהם, היא הקרבה. שהם עושים זאת בחוסר רצון מוחלט, הולכים כברירה אחרונה אל המוות תוך גיבוי של משפחתם והסביבה שלהם. הולכים כדי להשיג מטרה. 

אבל לא. הם מחייכים. 

תאוות הדם שלהם לא יודעת קץ, וכל פגיעה, כל הצלחה, ממלאת אותם באושר. 
אז אני שואלת אתכם, אחרי כל זה, האם יש מקום להאמין כי השלום יגיע בימינו?