ויהי ביום ההוא,
ותגעש הארץ בלהטה.
סדרי בראשית הנעים בבלבול,
על מאורע יחיד ובודד.

תידום שמש מלכתה,
וינשרו עלוות העצים.

אילולא ידעתי כי אני הוא הגורם,
אלמלא סברתי,
כי אכן חשוב אותו היום,
הייתי בז ולועג
לאיתני הטבע ההם
המתבלבלים בהמון לפתע פתאום.

היכן המורא הנדוש
אשר הם מטילים?
מהו כוחם היום,
אם לא על אף חוט השערה?

זהו יום מיוחל,
לו חיכה כל נים בגופי.
זוהי שעה אדירה,
שאין לתאר גדולתה.
כאוס מרגש
המקדם בברכה
מציאות מדהימה.

ומה טרחתי רבות,
עבור כל זאת!
שבעה ושלושים מדורים
של ייסורים, תרעלות ומרורים,
אשר לא עליהם בעוז יוכל,
אלא ילד נצח שכמוני,
הזורע בקרבו זרעי התקווה למחר,
בשעות הקשות של הכלום.

נכנס בשלווה ובהשקט למערבולת המתעתעת,
זועק לאלוהי תשעותי בזמן צרה וצוקה,
הנגלה לעיני במלוא כאבי.
ומתוך השעות נקשות,
של עירוורון כורח הנסיבות,
מצאתי את הכוח
ויגעתי למען הדרך,
להציל את נפשי מכל זאת.

רסיסים של מסגרת עבשה,
פוצעים כף רגלי החרדה,
שברי אבן ארכאיים
מאיצים בי לעזוב הכל-
וקדימה לצעוד!

ובסופו של הכל הגדול,
מחכה לו אחד,
אהוב ויקר,
קטן מימדים ביקום הידוע לעולם,
וממלא עולמות אינסוף בתוכי.